Page 16 - תיאטרון 39
P. 16
קלסיקה לא-ממוחזרת
"במאה האחרונה התחלנו לחפש איך אנחנו יכולים "להיות עצמנו".
זו שאלה עמוקה שתמיד הייתה קיימת ,אבל התפתחה במאה
האחרונה – היות האדם בנפרד מהסביבה ,החברה או המשפחה,
החופש להיות או לגלות את עצמו".
עבורו ,פר המבוגר והוא נאבקים באופן פיזי על רצפת התאטרון .הסצנה הזו ,מלחמת נפש
)"פסיכומאכיה"( של ממש ,מהדהדת את התמונה בה המלט )בגילומו של שולי רנד( נאבק על
רצפת התאטרון בדמותו של רוח אביו ,בהפקה שיצרה ירושלמי למחזה ב.1989-
אין זו הפעם הראשונה בבימוי מחזהו של איבסן שבמאים בוחרים ללהק יותר משחקן אחד
לגילום דמותו של פר גינט ולתיאור מסע חייו מבחרותו עד בגרותו .ידועה למשל הפקתו של
פטר שטיין משנת 1971שבה לוהקו ששה שחקנים לדמותו של פר על מנת לתאר את מסע חייו
והשתנותו .אולם לא זה העניין ביצירתה של ירושלמי .כאן לא מדובר בהתפתחות או התקדמות
ליניארית של החיים ,כבמחזה ,אלא ,בדיוק להיפך ,ביכולתו של התאטרון לאפשר מבט
רטרוספקטיבי של אדם על חייו הנפרשים לנגד עיניו תמונות תמונות ,רגעים רגעים; זהו
תאטרון שבו שחקן אחד מתבונן ,שומע ,ונוגע בשחקן אחר אשר שניהם חולקים את אותה
הדמות; זוהי דרך שבה במקום רצף ההולך קדימה נוצר מעגל שבו ההווה התיאטרוני הוא גם
עבר וגם עתיד .את המתח המעגלי הזה ,בין העתיד שהוא עבר והעבר שהוא עתיד ,יוצרת
ירושלמי בעיבוד של המחזה כך שתמונת הפתיחה בהצגה לקוחה כמעט מסופו של המחזה שכתב
איבסן .פר הזקן בדרכו חזרה הביתה ,נלכד בסערה על אניה בים; התאטרון עטוף כולו בדימוי
מוקרן של ים סוער ,ופר ,שמותו קרב ,מגיע מסוף המחזה על מנת לבחון את חייו .כמו המלט
שחוזר לקראת סוף המחזה בדיוק לקראת מסע לווייתה של אופליה לאחר שנחלץ בלב ים
ממזימתם של קלאודיוס ,רוזנקרנץ וגילדנשטרן ,כך פר שב לביתו ,צופה ְבּלוויה ונכון לעיין
בחייו .גם את דמותו של מתיך-הכפתורים שפר פוגש בערוב ימיו במחזהו של איבסן מקדימה
ירושלמי לתחילת ההצגה ,והופכת אותו לדמותו של ה"ממחזר" שהוא גם הצלם )בגילומו של
נעם בן אז"ר( ,ואשר שב ומופיע לאורך ההצגה לפגישות עם פר בצמתים שונים של חייו ,ושב
ומעמת אותו עם הטענה כי לא היה "עצמו" מעולם .כדי לשמוע על העיבוד פגשתי את רנה
ירושלמי לשיחה על המחזה וההצגה- .
-את מקדישה את היצירה שלך לאורך השנים לבחינה של מחזות קלאסיים בתאטרון
העכשווי .באיזה אופן פר גינט "רלוונטי"?
אני חושבת שבמאה האחרונה התחלנו לחפש איך אנחנו יכולים "להיות עצמנו" .זו שאלה
עמוקה שתמיד הייתה קיימת ,אבל התפתחה מאד במאה האחרונה – היות האדם בנפרד
מהסביבה ,החברה או המשפחה ,החופש להיות או לגלות את עצמו .יחד עם זאת ,הטרגדיה היא
שאין לנו דרך או צורה "לכמת" או למדוד את "היותנו עצמנו" .אנחנו מחפשים את התחומים
והאזורים של החיים שבהם אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו אל מול התביעה "להיות עצמי"
גליון 39ת א ט ר ו ן 15 
