Page 127 - תאטרון 43
P. 127

‫אפוקליפסה‬

                         ‫שמעון לוי‬

               ‫אפילוג על הסוף‪:‬‬
     ‫אפוקליפסה חמה‪ ,‬אפוקליפסה קרה‬

‫האפוקליפסה שייכת למטען תיקי היד האידיאולוגיים שלנו‪ .‬על פי‬
‫הנס־מגנוס אנצנסברגר‪" :‬היא שיקוי־אהבה‪ .‬היא חלום של אימה‪ .‬היא‬
‫סחורה ככל אחרת‪ .‬היא מטפורה לקריסת הקפיטליזם‪ ,‬השולט כידוע‬
‫באופן בלתי־אמצעי למעלה ממאה שנה‪ .‬היא יוצאת לקראתנו בכל מיני‬
‫דמויות ותחפושות‪ ,‬כאצבע מתרה וכפרוגנוזה מדעית‪ ,‬כבדיון קיבוצי‬
‫וכקריאת התעוררות כיתתית‪ ,‬כמוצר של תעשיית הבידור‪ ,‬כאמונה‬
‫טפלה‪ ,‬כמיתוס טריוויאלי‪ ,‬כדמות צלם‪ ,‬כטרנד‪ ,‬כבדיחה‪ ,‬כהשלכה‪ .‬היא‬
‫נוכחת בכל‪ ,‬אבל איננה 'ממשית'‪ :‬היא מציאות שנייה‪ ,‬תמונה ודימוי‬
‫שאנו מעצבים לעצמנו‪ ,‬ייצור בלתי־פוסק של דמיוננו‪ ,‬שואה בתוך‬
‫הראש"‪ 9.‬אנצנסברגר מעלה שאלה מעניינת על מהות יום הדין החברתי‪,‬‬
‫בבוא המהפכה שתתקן– או לא עוולות בין אדם לאדם‪ ,‬כי האלים כבר‬
‫שקעו אצל ווגנר‪ ,‬גורשו מהפנתיאון הסובייטי וממילא לא היו קיימים‬

                            ‫אף קודם‪ ,‬ולא יהיו באחרית הימים המרקסיסטית‪.‬‬

‫במחזותיהם‪ ,‬היינר מילר ומישל ווינוור‪ ,‬איש־איש בדרכו‪ ,‬מציגים את‬
‫הסוף‪ .‬מילר (‪1929‬־‪ )1995‬בדרכו ה"חמה"־היסטרית ועתירת הדימויים‪,‬‬
‫ווינוור (‪ )-1927‬בסגנונו ה"קר"־פאני (מלשון פאניקה)‪ ,‬הנזירי־ענייני‪.‬‬
‫מילר‪ ,‬תוצר ביוגרפי ותרבותי של שני המשטרים הטוטליטריים במאה‬
‫העשרים‪ ,‬הנאציזם והקומוניזם הסובייטי במזרח־גרמניה‪ ,‬משלב מיתוסים‬
‫קלסיים באימת ה"סוף" האטומי הצפוי לאירופה ולכולנו‪ .‬ווינוור היהודי‬
‫משתמש בפיגוע מגדלי התאומים הטראומטי של ה־‪ 11‬בספטמבר ומזהיר‪,‬‬
‫כמנהגם של מחזות אפוקליפטיים אך בהימנעות מוחלטת ומאוד לא‬
‫אמריקנית‪ ,‬מרגשנות ומקיטש‪ .‬מילר מותיר לבימאי ההצגה מרחב פרשני‬
‫ענק והטקסט שלו מזמין שימוש עתיר בכל אמצעי ההבעה הבימתיים‪.‬‬

‫‪ 9‬ה"מ אנצנסברגר‪' ,‬שתי הערות על סוף העולם' (תרגם ש"ל)‪ ,‬זמנים ‪68‬־‪,69‬‬
                                                             ‫(סתיו־חורף ‪1999‬־‪ ;)2000‬עמ' ‪52‬‬

                    ‫‪ 125‬תאטרון ‪ ‬גיליון ‪43‬‬
   122   123   124   125   126   127   128   129   130   131   132