Page 127 - תאטרון 43
P. 127
אפוקליפסה
שמעון לוי
אפילוג על הסוף:
אפוקליפסה חמה ,אפוקליפסה קרה
האפוקליפסה שייכת למטען תיקי היד האידיאולוגיים שלנו .על פי
הנס־מגנוס אנצנסברגר" :היא שיקוי־אהבה .היא חלום של אימה .היא
סחורה ככל אחרת .היא מטפורה לקריסת הקפיטליזם ,השולט כידוע
באופן בלתי־אמצעי למעלה ממאה שנה .היא יוצאת לקראתנו בכל מיני
דמויות ותחפושות ,כאצבע מתרה וכפרוגנוזה מדעית ,כבדיון קיבוצי
וכקריאת התעוררות כיתתית ,כמוצר של תעשיית הבידור ,כאמונה
טפלה ,כמיתוס טריוויאלי ,כדמות צלם ,כטרנד ,כבדיחה ,כהשלכה .היא
נוכחת בכל ,אבל איננה 'ממשית' :היא מציאות שנייה ,תמונה ודימוי
שאנו מעצבים לעצמנו ,ייצור בלתי־פוסק של דמיוננו ,שואה בתוך
הראש" 9.אנצנסברגר מעלה שאלה מעניינת על מהות יום הדין החברתי,
בבוא המהפכה שתתקן– או לא עוולות בין אדם לאדם ,כי האלים כבר
שקעו אצל ווגנר ,גורשו מהפנתיאון הסובייטי וממילא לא היו קיימים
אף קודם ,ולא יהיו באחרית הימים המרקסיסטית.
במחזותיהם ,היינר מילר ומישל ווינוור ,איש־איש בדרכו ,מציגים את
הסוף .מילר (1929־ )1995בדרכו ה"חמה"־היסטרית ועתירת הדימויים,
ווינוור ( )-1927בסגנונו ה"קר"־פאני (מלשון פאניקה) ,הנזירי־ענייני.
מילר ,תוצר ביוגרפי ותרבותי של שני המשטרים הטוטליטריים במאה
העשרים ,הנאציזם והקומוניזם הסובייטי במזרח־גרמניה ,משלב מיתוסים
קלסיים באימת ה"סוף" האטומי הצפוי לאירופה ולכולנו .ווינוור היהודי
משתמש בפיגוע מגדלי התאומים הטראומטי של ה־ 11בספטמבר ומזהיר,
כמנהגם של מחזות אפוקליפטיים אך בהימנעות מוחלטת ומאוד לא
אמריקנית ,מרגשנות ומקיטש .מילר מותיר לבימאי ההצגה מרחב פרשני
ענק והטקסט שלו מזמין שימוש עתיר בכל אמצעי ההבעה הבימתיים.
9ה"מ אנצנסברגר' ,שתי הערות על סוף העולם' (תרגם ש"ל) ,זמנים 68־,69
(סתיו־חורף 1999־ ;)2000עמ' 52
125תאטרון גיליון 43
