Page 133 - תאטרון 43

‫אפוקליפסה‬

‫המונולוג הבא (שלי) משלב בין כתיבה "על" לבין כתיבה "את"‪ .‬הוא‬
‫שייך להפקת השקיעה של הטיטניק מאת אנצנסברגר באוניברסיטת תל‬

‫אביב‪.2002 ,‬‬

‫ה"סוף" הוא עניין שכשמגיעים אליו לבסוף ממש כבר אי‪-‬אפשר‬
‫לומר עליו דבר‪ .‬הסוף – דווקא בתאטרון – הוא עסק יחסי מאוד‪.‬‬
‫"סוף" הוא מין דבר שטוהר מדיומלי אינו הולם אותו‪" .‬סוף" אוהב‬
‫את הריבוי האמנותי‪ ,‬את הסוגות המגוונות ולא טהורות‪ ,‬את‬
‫השעשוע הפוסע מעדנות על פי תהום ומעתיק נשימתם של כל‬

‫צופיו תוך התקרבות מדאיגה לפרצופיהם המשתאים‪.‬‬

‫על סף התהום הסוף איננו מהסס להתמזמז עם מינימליה‬
‫ולימינליה‪ .‬קווי המתאר של שתי התאומות האלה‪ ,‬מגבלותיהן‬
‫מגרות אותו נורא‪" .‬סוף" אינו נחלת המעטים המרוממים‪ ,‬הוא‬
‫אינו אריסטוקרט‪ .‬הוא מאוהב בעוני‪ ,‬הוא מחבב את כל הרב־פני‪,‬‬
‫הוא מתעלס כדמוקרט‪ .‬אבל לסוף קשה עם קץ‪ ,‬איננו מזדווג‬
‫בנוחיות עם גמר‪ ,‬איננו משתגע על סיומים המאיימים עליו‪.‬‬
‫"סוף" חולה על המוני המהומיהן העמומים של כל ההתמוססויות‬
‫המתמהמהות‪ .‬התחלות הורגות אותו אם כי הוא מת עליהן‪ .‬אחרית‬
‫הימים כטיל מונחה על כן השילוח של הסוף ממילא אינה אלא‬

‫חזון עוועים‪.‬‬

‫קודם שהסוף קץ ונגמר‪ ,‬וגזה־תמה לה נשמת אפו האחרונה‪ ,‬עדיין‬
‫לטושה עינו העששה‪ ,‬עדיין הוא מצליח לשרבב בקשתו של שכיב‬
‫מרע מבין שפתו היבשות ומתחנן שבשום פנים ואופן לא יכניסוהו‬
‫לסד של מחזה עשוי היטב‪ ,‬לא לפני‪ ,‬לא על־יד ולא בקצה‬
‫ההתחלה‪ ,‬וחס וגם חלילה לא באמצע‪ .‬בסוף הסוף גונב לו לאיטו‬
‫את הגבולות שבין ריאליה ובין וירטואליה‪ .‬על ערש דווי הסוף‬
‫שואף לבימת תאטרון ללא קלעים‪ ,‬עורג לתאטרון צללים‪ ,‬למחזות‬
‫בובות‪ ,‬לנציגות המקסימות של עולם הדוממות‪ .‬בעיני הסוף‬
‫לעיתים על במותינו חלל ההצגה עצמו הוא הגיבור‪ ,‬לפחות אחד‬
‫מגיבורי הדרמה המפורקת הזאת‪ .‬הסוף חולה‪ ,‬כבר נאמר‪ ,‬ומת‬
‫כבר לסיים‪ .‬ברגע שלאחריו אין עוד לא כלום הסוף רוצה‬

‫סוף־סוף קהל ומתגעגע לחפץ שהדמות היא לו אדם‪ .‬יהי זכרו‪.‬‬

‫‪ 131‬תאטרון ‪ ‬גיליון ‪43‬‬