Page 39 - תאטרון 43
P. 39
מכלי ראשון
כל הרחובות חשוכים .רק הרחוב המוביל למטה אל האלבה ,מואר.
האחר :הישאר פה ,בקמן! הרחוב שלך הוא כאן.
בקמן :אני לא יכול לשאת את זה!
האחר :דווקא כן ,בקמן ,כן! אפשר לשאת את זה.
בקמן :לא! אני כבר לא מוכן לשאת את כל זה!
האחר :בקמן! אתה רואה הכל דרך משקפי מסכת הגז שלך .אתה רואה הכל
מעוות .פעם היתה חמלה ,כן ,היו זמנים שקוראי העיתונים בהמבורג לא יכלו
להירדם ,כי בבוסטון חטפו ילד.
בקמן :פעם ,פעם ,פעם! מתי זה היה? לפני עשרת אלפים שנה? היום האנשים
ישנים ,הם ישנים שינה שלווה ועמוקה ,אם עוד יש להם מיטה .מפטמים אותם
במספרים שהם כמעט לא מסוגלים להוציא מהפה ,כי הם כל כך ארוכים.
והמספרים מבטאים –
האחר :אל תקשיב לזה ,בקמן.
בקמן :תקשיב לזה עד שתמות! המספרים הם כל כך ארוכים ,שבקושי אפשר
להגות אותם .המספרים מבטאים :מתים ,מתים למחצה ,מתים מרעב ,מתים
מהפצצות ,מתים מייאוש ,אבודים ,תועים ,אבודים ,טבועים .ובמספרים האלה יש
יותר אפסים משיש לנו אצבעות על כף היד!
האחר :אל תקשיב לזה .אתה תלך לאיבוד ,בקמן .אל תקשיב לזה .בכל מקום
יש דלתות פתוחות .בוא ,ילד ,אל תתעייף!
בקמן :לא להקשיב לזה? זה כל מה שיש לך לענות? אני רעב .אני קופא ,אתה
שומע .אני לא מסוגל לעמוד יותר ,אני עייף! אני רעב ללחם שחור! לאמי בטח
היה לחם שחור בשבילי – וגרביים חמות .ואז הייתי מתיישב לי שבע ומחומם
לצידו של האדון האלוף בכורסה הרכה וקורא את דוסטוייבסקי .או את גורקי.
זה נהדר לקרוא על סבלם של אנשים אחרים ,כשאתה שבע וחם לך .אני לא
מסוגל יותר .אפילו לא מילימטר .אפילו – אני עייף כמו עולם מפהק שלם!
האחר :אל תירדם ,בקמן! אתה חייב להמשיך.
בקמן :מה אתה אומר? אתה מדבר פתאום כל כך בשקט.
האחר :קום ,בקמן ,הרחוב מחכה.
37תאטרון גיליון 43
