Page 197 - גג 44

‫אסתר ויז'בצקי זיו‬

‫תפוז‬

‫השנה היא ‪ ,1953‬העולם א ֵבל עדיין על לכתו של אבי האומות‪ ,‬שמש העמים‪ ,‬בבית‬
‫דווקא הגיפו את הוילונות ושתו לחיים‪ ,‬מת הצורר הגדול‪ .‬אני בת שש‪ ,‬אבא מנהל עכשיו‬
‫חנות‪ .‬כולם קוראים לו "אדון מנהל"‪ .‬לפעמים‪ ,‬אמא מסייעת בידו‪ ,‬סגנית המנהל‪ .‬אני‬
‫בחנות‪ ,‬גם כן מסייעת‪ ,‬מתבשמת מריח התפוזים שבתיבת הפרי‪ ,‬שואפת אותו לקרבי‪,‬‬
‫"תפוזי ‪ ,Jaffa‬מארץ‪-‬ישראל"‪ ,‬אבא אומר‪ ,‬נדמה לי שאני שומעת גאוה בקולו‪" ,‬ששש‪"...‬‬

‫שאף אחד לא ישמע‪.‬‬

‫לאט לאט אני קרבה לתיבת התפוזים‪ ,‬עולה על שרפרף‪ ,‬שעומד שם בשבילי‪ ,‬חשה‬
‫בדגדוג בנחיריים‪ ,‬בשינויים החלים בעוצמתו הגוברת‪ .‬ככה מדגדג לי בנחיריים גם‬

‫כשבצק נאפה‪ .‬מיד אגיע אל התיבה‪ ,‬אתמהמה לי להאריך את הרגע‪ ,‬לספוג‪ ,‬להיספג‪.‬‬

‫אחר‪ -‬כך‪ ,‬כמו מבינה את גודל השעה והמעשה‪ ,‬אני מוציאה מהתיבה תפוז עטוף נייר‬
‫פרגמנט כתום‪ ,‬מעבירה אותו מיד ליד‪ ,‬יראה להסיר את הנייר הדקיק‪ ,‬שלא יברח לי‬

‫הריח‪.‬‬

‫בזהירות‪ ,‬שלא אמות מעוצמת הרגע‪ ,‬אני מסירה את נייר הפרגמנט כמו מי שמוריד מכסה‬
‫מסיר רותח‪ ,‬מגוללת וממוללת את הנייר באצבעותיי‪ ,‬שידבק בהן הריח‪ ,‬ומביאה אותו אל‬
‫נחיריי‪ ,‬וחוזר חלילה‪ ,‬אני מכינה את נחיריי לשיא‪ ,‬לקודש הקודשים‪ ,‬לריחה של קליפת‬

‫התפוז‪ :‬תפוז ג'פה מארץ‪-‬ישראל‪.‬‬

‫וכשסוף‪-‬סוף הקליפה צמודה לאפי‪ ,‬אני מתמלאה גאווה‪ ,‬שהרחתי תפוז מארץ‪-‬ישראל‪ ,‬לא‪,‬‬
‫אף אחד לא רואה‪ ,‬אף אחד לא שומע‪.‬‬

‫***‬

‫אני כבר בת עשר‪.‬‬

‫"חיפה! רואים את האורות של חיפה!" אני מבדילה בין המילים‪ ,‬ודרגש הברזל‪ ,‬שאני‬
‫שוכבת עליו‪ ,‬זע פתאום‪ ,‬כאילו התחשמל‪ .‬אחי הקטן מקפץ על המיטה‪ ,‬מרטיט את המזרון‪,‬‬

‫כאילו לא היה המזרון‪ ,‬אלא המית לב‪.‬‬

‫"הגענו!" הוא צוהל‪.‬‬

‫אנחנו עדיין מפליגים‪ ,‬תנודות האניה מהפכות את מעיי‪ ,‬הבחילה נודדת מבטני לגרון‪,‬‬
‫ראשי סחרחר‪ ,‬גופי מרוקן‪.‬‬

‫פתאום‪ ,‬טובל התא הקטן באור יום‪ ,‬ואני לבדי‪ .‬לראשונה מזה שבועיים אין לי בחילה ואין‬
‫לי סחרחורת‪ .‬בבת אחת אני מזנקת מן המיטה‪ ,‬רצה אל הסיפון‪ .‬כולם נקהלו שם‪ .‬שמות‬

‫ַּגג ‪ ‬גיליון ‪55 44‬‬