Page 193 - גג 44

‫את הפרי‪ .‬התפוז היה מעוך‪ ,‬ומיץ דביק נדבק בידיי‪ ,‬וגם התיז על החולצה‪ .‬היה לי חשוב‬
‫להשיג תפוז‪ ,‬כאילו הוא הערובה שאני אצליח בארץ החדשה‪ ,‬ואיכשהו נצבט לי הלב על‬

‫כך שהתפוז שהצלחתי להשיג היה מעוך‪...‬‬
‫לא נותר לנו הרבה זמן להתפעל מיופייה של חיפה‪,‬ירדנו מהאונייה (אלפיים איש! זקנים‪,‬‬
‫נשים בהריון‪ ,‬חולים‪ ,‬ילדים בוכים)‪ .‬למטה חיכו לנו פקידי משרד העלייה‪ ,‬החתימו אותנו‬
‫על טפסים שלא הבנו מה כתוב בהם‪ ,‬נתנו לנו חמש לירות והעלו אותנו לאוטובוסים‪.‬‬

‫האוטובוס שלנו נסע למעברה בבאר‪-‬שבע‪.‬‬
‫היינו לבושים במיטב בגדינו‪ ,‬כי ברומניה בתחילת מרץ עדיין לא מפשירים השלגים‪,‬‬
‫ואילו כאן שרר אחד החמסינים הראשונים של האביב‪ .‬הדרך התמשכה והתמשכה – נסענו‬
‫כמעט כל היום‪ ,‬ובקושי ניתן היה להתרווח כדי לפשוט את המעילים‪ .‬לקראת ערב הגענו‬
‫למעברה – מחנה אוהלים ענק על גבעה מרוחקת מהעיירה הטורקית‪ .‬מדריך הוביל אותנו‬

‫אל האוהל ובירך אותנו‪:‬‬
‫"ברוכים הבאים לארץ ישראל!"‬
‫השאיר לנו קופסת מזון והלך להוביל משפחה אחרת לאוהל שלה‪.‬‬
‫אבא נשבר כשראה את האוהל‪" :‬לאן הובלתי את משפחתי? איזה מוצא יכול להיות‬
‫מהמקום הנידח הזה? איך אתפרנס? מה יהיה? מה יהיה?"‬
‫לאימא היו דמעות בעיניים‪ ,‬אבל ניסתה לעודד את אבא‪:‬‬
‫"תראה‪ ,‬מורדי‪ ,‬אני אעשה מהאוהל בית‪ ,‬תראה שעוד יהיה טוב‪"...‬‬

‫"איך‪ ,‬סימה‪ ,‬איך?"‬
‫"יגיע המטען‪ ,‬אקשט את היריעות‪ ,‬אולי נשיג ארגז ואכסה אותו במפה לבנה‪ ,‬כמו‬

‫שולחן‪"...‬‬
‫באוהל היו רק ארבע מיטות‪ ,‬מזרנים ושמיכות‪.‬‬
‫בערב האוויר התקרר מעט‪ .‬הבטתי מסביב – עד כמה שהעין יכלה לראות היו רק אוהלים‬
‫– לא בית‪ ,‬אפילו לא בקתה‪ ,‬לא עץ‪ ,‬לא שיח רק אדמת לס צהבהבה‪-‬אפורה וים של‬

‫אוהלים‪ .‬ייאוש!‬
‫אימא הניחה מגבות למראשות כל מיטה‪ ,‬והלכנו לישון בבגדינו – כל אחד דמע בשקט‬
‫על המגבת שלו‪ .‬באותו לילה קמה סופת חול שהפילה את האוהל‪ ,‬ובארובות העיניים‬

‫נדבק הלס על שרידי דמעותינו‪.‬‬

‫***‬

‫בבוקר הופיעו ארבעה בחורים צעירים‪ ,‬לבושים במכנסי חאקי קצרים וגופיות אפורות‪ ,‬על‬
‫ראשיהם כובעים משונים‪ ,‬לימים ידעתי שאלה כובעי טמבל‪ ,‬הם דיברו ביניהם עברית‪,‬‬

‫צחקו בכל פה (עלינו?) ותוך פחות מעשר דקות הם העמידו שוב את האוהל על מכונו‪.‬‬

‫ַּגג ‪ ‬גיליון ‪51 44‬‬