Page 205 - גג 44

‫ֹע ֶּנג‬
‫ְו ֵאי ָּמה‬
‫ְל ִה ְצ ַט ְמ ֵרר‬
‫ְל ִה ְש ַתהֹות‬
‫ו ְל ַה ְש ִאיר ִע ְקבֹות ַר ְג ַל ִים‬
‫ְי ֵחפֹות‬
‫במשך כמה שנים הייתי שקועה באבל על העולם שאיבדתי‪ .‬אפילו יותר מזה‪ ,‬אני חוויתי‬
‫גם את מות עצמי‪ .‬זה פשוט לא ייאמן שלא דיברתי על זה עם איש‪ ,‬לא העזתי‪ ,‬זה לא‬
‫היה מקובל‪ ,‬לא היה לי עם מי לחלוק‪ ,‬ההורים היו עסוקים בקשיים משל עצמם ובעיקר‬
‫האוירה היתה כזאת שאסור להתלונן ואסור להתבכיין‪ ,‬כי זאת המולדת שלנו ועלינו‬
‫להסתגל ולהתגבר על כל הקשיים‪ .‬שנים רבות לאחר מכן כתבתי על זה שיר ורק דרכו‬
‫הבנתי מה עבר עלי אז‪ .‬זה היה מוות סימבולי‪ ,‬קבורה בתוך חולות בת‪-‬ים‪ ,‬זאת לאחר‬
‫שרפת החוטים האחרונים שקישרו אותי ל"שם"‪:‬‬

‫קליטה‬

‫ְכ ֶּש ִה ַג ְע ִתי‬
‫ַרק ַהדיו ָּנה ָּק ְל ָּטה אֹו ִתי‬
‫ַמ ִצי ָּעה ֶּאת ְיצו ָּעה ַה ְמ ֹל ָּהט‬
‫ָּאז ָּכ ַר ְע ִתי ְמ ַכ ֶּנ ֶּסת ִר ְקמֹו ַתי‬
‫ֹלא ִנ ְפ ֶּר ֶּדת ֵמ ַע ְצ ִמי ֲע ַד ִין‬
‫ְשקו ָּעה ַב ֶּש ֶּקט ַה ַמ ְצ ִמית‬
‫רו ַח ָּק ִדים ַמ ְצ ִלי ָּפה ִבי‬
‫ֲא ִויר ָּחרו ְך צֹו ֵרב ְנ ִחי ַרי‬

‫ְכ ֶּש ֹב ַהק ָּר ָּחב‬
‫ַמ ְכ ִני ַע ְל ַאט‬

‫ֶּאת ֶּע ְלפֹונֹו ַה ַמר ֶּשל ַק ִיץ‬
‫ִפ ְת ֹאם ִנ ְקרו ָּבחֹול‬
‫ִכ ְת ֵמי ָּז ָּהב יֹו ְק ִדים‬
‫ָּז ֲחלו ַעל ַק ְר ֻס ַלי‬
‫ִט ְפסו ַעל ִש ְמ ָּל ִתי‬

‫ו ְכ ֶּש ָּכל חו ַטי ָּה ְפכו ְשרו ִפים ‪-‬‬
‫ַה ְדיו ָּנה‬

‫ָּק ְל ָּטה אֹו ִתי‬

‫ַּגג ‪ ‬גיליון ‪63 44‬‬