Page 14 - etmol_128
P. 14

‫המלחמה כאילו נדמזה במכונה אדי­‬              ‫אבשלוס פיינברג‬  ‫בסיפורה של המשוררת והסופרת‬
‫שה זו‪ ,‬אשר הטילה צילה על חיי‬                                ‫אסתר ראב ״בפרדס״ מתואר גורלו‬
‫האנשים שמסביבה‪ .‬הבנים התעוררו‪.‬‬       ‫מאת אהוד בן עזר‬        ‫הקשה של פרדס המשפחה‪ ,‬בשנת‬
‫החזיקו ביד הזקן‪ ,‬שידלוהו בעיניהם‬                            ‫‪ 1916‬לערך‪ ,‬גורל שמטיל צל על הבית‬
‫הנפחדות‪ .‬הזקן חוור‪ ,‬נתבייש‪ .‬זדק את‬                          ‫כולו‪ .‬הפרדסן הזקן ר׳ דוד הוא במידה‬
‫הגרזן ויצא‪ .‬כל אותו יום לא ניראה‬                            ‫מסויימת בן־דמות אביה של אסתר‪,‬‬
‫בבית‪ .‬בימים כאלה היה חובש את‬                                ‫יהודה‪ ,‬שטרם מלאו לו חמישים שנה‪.‬‬
‫הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו‪ .‬על‬                             ‫אך ניראה שיש גם לא מעט מן‬
‫הרוב‪ ,‬אל הביצה שהיתה אז פראית‬
‫ועזובה מלאת חייתו‪-‬בר‪ ,‬אגמי‪-‬מים‬                                          ‫הדימיון בעלילת הסיפור‪:‬‬
                                                            ‫״המנוע נשף וחירחר שלא־כרגיל‪.‬‬
                      ‫ועדרי‪-‬תואים״‪.‬‬                         ‫המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח־‬
‫אסתר סיפרה‪ :‬אנחנו עניים מאוד‪,‬‬                               ‫פחם אשר לא אוכל די צורכו‪ .‬המנוע‬
‫מעט הכסף שהיה לנו אזל — את‬                                  ‫חלה — ׳לא רצה ללכת׳‪ .‬זה שנה‬
‫הפדדס מעבדים‪ ,‬אבל פרי אינו הולך‬                             ‫שקיבל לתוך קרביו במקום נפט שקוף‬
‫לחוץ‪-‬לארץ‪ .‬אני רזה מאוד וגם‬                                 ‫ומזוקק — פחמי־אבן‪ ,‬פחמי־עץ‪.‬‬
‫קודחת — אחי הבכור‪ ,‬העובד בעת­‬                               ‫בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון־‬
‫לית‪ ,‬בתחנת‪-‬הניסיונות של אהרונסון‪,‬‬                           ‫אדם — ומה גם במזון מכונה! חלקיו‬
‫מזמין אותי ל״הבדאה״‪ .‬אני נוסעת‬                              ‫הנוצצים הלכו ודהו‪ ,‬והשמן הרע נזל‪,‬‬
‫ונופלת למין חברה זרה ומוזרה‪ ,‬מעין‬                           ‫כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא‬
‫קיבוץ‪ ,‬אבל מה שונה מדגניה שלי —‬
‫ההבראה היא בורגול‪ ,‬עדשים ולחם‪-‬‬                                                           ‫היהירה‪.‬‬
‫חיטה — זה מזון של לוקסוס בימים‬                              ‫״גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו‬
                                                            ‫היה זקן ולאה‪ ,‬אך הידיים אשר טיפלו‬
                 ‫ההם‪ ,‬ואני משמינה‪.‬‬                          ‫בברגים ובצינורות‪ ,‬היו זריזות וקול­‬
‫איני זוכרת את האנשים‪ ,‬רק את‬                                 ‫עות בתנועותיהן להפליא‪ .‬זוהי מנת‬
‫אבשלום פיינברג‪ ,‬שאחי הציג אותו‬                              ‫חייו של הזקן‪ ,‬אבי־המשפחה! יום־‬
‫לפניי‪ ,‬אני זוכרת — אני על מרפסת‬                             ‫יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך‬
‫מכוסה עלי דקל‪ ,‬והוא למטה‪ ,‬בחדר‪-‬‬                             ‫ויורד‪ ,‬ההולך וגוסס ממזון־הפחם‬
‫האוכל — מנגן בכינור וזורק את‬                                ‫שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים‬
‫בלוריתו‪ ,‬הגדושה שערות ישרות‪,‬‬                                ‫היחסנים שלו‪ .‬לא הועילו השינויים‬
‫אחורנית בתנועה גנדרנית — אבל‬                                ‫אשר הביאו בו‪ .‬אחת תבע — נפט‪.‬‬
                                                            ‫והנפט‪ ,‬כמו החיטה‪ ,‬אזלו כתומם‪.‬‬
         ‫הנגינה היא נגינה של ממש‪.‬‬                           ‫בוקר‪ ,‬בפתוח הזקן את צרורו הדל‪,‬‬
‫הוא מראה לי פנקס שירים בצרפ­‬                                ‫יוציא פת‪-‬דורה קטנה הנחתכת בגבי­‬
‫תית — ואני לא משתכנעת‪ .‬הוא יפה‬                              ‫נה‪ ,‬ימרחנה בשמן‪-‬זית מריר ויתבלנה‬
                                                            ‫בבצל ירוק — מעיו של הזקן טובים‬
            ‫להפליא‪ ,‬תיאטרלי מאוד‪.‬‬
‫על אותה תקופה בחייה שואלת‬                                      ‫הם מאלה של המנוע‪ .‬לא ישבותו‪.‬‬
‫אותה ש‪ .‬שפרה‪ :‬האם נקטת עמדה‬                                 ‫״המנוע היה מוליך גם את ברגי‪-‬‬
‫במאבק שבין אנשי ניל״י לבין היי­‬                             ‫הבית ומכוון את מהלכו‪ .‬ביום אשר‬
                                                            ‫׳מיאן ללכת׳ היו פני הזקן משחירים‪,‬‬
                               ‫שוב?‬                         ‫והזקנה מציצה דרך סדקי‪-‬התריס‪,‬‬
‫אסתר‪ :‬הייתי בת שבע־עשרה‪ ,‬חייתי‬                              ‫בשובו מן הפרדס‪ ,‬ומתנבאה בפחד;‬
‫כולי באידאלים שלי‪ .‬ראיתי רק פירו­‬                           ‫׳שוב‪ ,‬אינו הולך!׳ — לחם‪-‬הדורה‬
‫רים מן התנועה הזאת‪ .‬הם חלפו לידי‬                            ‫ודייסת‪-‬הגריסין עם השמן המריר היו‬
‫בלי שהייתי מעורבת ממש‪ .‬שדה‬                                  ‫נאכלים אזי כמו מתוך חובה‪ .‬איש לא‬
‫אהרונסון היתה ידידה של אחי הבכור‬                            ‫הביט בפני רעהו‪ :‬העצים‪ ,‬הפרדס גווע‬
‫]ברוך[‪ .‬אני זוכרת שביקרה בביתנו‬                             ‫בצמא‪ ,‬והוא ׳אינו הולך׳‪ — .‬צילו של‬
‫וניראתה לי קצת באנאלית; לא התר­‬                             ‫זה ׳שאינו הולך׳ היה פרוש על הבית‬
‫שמתי במיוחד‪ ,‬אבל היא הבחינה בי‬
                                                                                  ‫ימים ושבועות‪.‬‬
           ‫והסתכלה בי במבט חודר‪.‬‬                            ‫״יום אחד קצה נפש הזקן במעיו‬
‫פעם הוזמנתי לתחנת‪-‬הניסיונות‬                                 ‫העדינים של הדיזל‪ ,‬ובמעמד שני‬
‫בעתלית‪ ,‬שוב ביוזמתו של אחי ]בדוך[‬                           ‫הבנים‪-‬הנעדים‪ ,‬אלה שהוצאו לפני‬
‫ושהיתי שם שבוע‪ .‬כתבתי לאחי‪:‬‬                                 ‫זמנם מבית‪-‬הספר‪ ,‬כדי לעבד את‬
‫״איני יודעת איך נפלתי לחבודה‬                                ‫הפרדס‪ ,‬ילדים מבויישים שאינם יוד­‬
‫הבורגנית הזאת‪ ,‬והדי אנחנו בניגוד‬                            ‫עים איך לקבל את כל הפורענויות‬
                                                            ‫האלה — חטף הזקן גרזן והשתולל‪,‬‬
     ‫גדול‪ .‬אינני רוצה להישאר פה‪.‬״‬                           ‫עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח‪,‬‬
‫בעתלית פגשתי באבשלום פיינבדג‪.‬‬                               ‫התנפל על המנוע ואמר לנפצו —‬
‫לעומת אנשי דגניה הוא ניראה לי חצוף‪,‬‬                         ‫לנפץ את האוייב הזה! — כל מצוקת‬
‫פוזיוד גדול‪ ,‬בעל זקן ותספורת של‬
‫היפי‪ ,‬בדיוק כמו עכשיו‪ .‬הוא היה‬                                                             ‫‪14‬‬
‫יפהפה‪ .‬אני זוכרת שערב אחד ניגן‬
   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19