Page 98 - Peamim 136

‫ועד לסעודות ההבראה במשך שבעת ימי האבל‪ ...‬לאחר ימי האבל בא‬
‫ה ָאבל אל הקהילה ותרם לקופה כיכולתו‪ :‬אם היה עשיר שילם כפל כפליים‪,‬‬
‫מרצונו החופשי‪ ,‬ואם היה עני שילם סכום סמלי והלך לביתו‪ ,‬וע"י כך יצא‬

‫ידי חובתו לקהילה‪136.‬‬

‫הגברים והנשים ישבו שבעה בחדרים נפרדים‪ .‬הגברים עסקו בשבעת ימי האבל‬
‫בקריאת מזמורי תהלים ופרקים מן ה'זוהר'‪ .‬הנשים קוננו על המת‪ ,‬התפללו‬
‫למסע מוצלח של נשמתו לגן העדן‪ ,‬ושטחו לפני בורא עולם את תחינתן‬

‫שימחל לעוונותיו של הנפטר‪.‬‬
‫בתום השבעה היו שארי בשרו של המת‪ ,‬הגברים וגם הנשים‪ ,‬עולים לפקוד‬
‫את קברו‪ ,‬וכן עלו לקבר ביום השלושים‪ ,‬שבו נחשפה מצבת הנפטר‪ ,‬שהותקנה‬
‫לרוב מטיט‪ ,‬וביום השנה‪ .‬בבתי הכנסת בהראת ובכאבול היו תולים לוח זיכרון‬

‫מאבן שעליו נחקק שמו של הנפטר ותאריך פטירתו‪.‬‬
‫טקסי הקבורה והאבלות של יהודי אפגאניסתאן נערכו על פי כללים‬
‫הלכתיים ופטריארכליים‪ .‬אך הנשים שתפקדו כרוחצות מתים וכמקוננות היו‬
‫סוכנות תרבות שהשתמשו במסרים חתרניים כלפי הממסד הגברי‪ .‬עם זאת‬
‫טקסי האבלות היו טקסי איסוף והתכנסות של בני הקהילה לשם ניחום והגברת‬
‫הסולידריות בקבוצה האתנית היהודית הזעירה שחייתה באפגאניסתאן בקרב‬

‫קבוצות אתניות מוסלמיות גדולות‪.‬‬

‫הח'שת‪ :‬לבנה מאגית‬

‫המונח ח'שת מציין כאמור גם מנחה מאגית המובאת לשדים הטמאים‪ ,‬המכונים‬

‫'הטובים מאתנו'‪ ,‬כדי לרצותם‪ .‬שדים אלה שוכנים בעיי חרבות‪ ,‬בתי קברות‪,‬‬

‫לומר‪:‬‬ ‫נהגו‬ ‫פגיעתם‬ ‫את‬ ‫למנוע‬ ‫וכדי‬ ‫זמוזקוו'ו(א‪e‬ו‪t‬ת‪sh‬ו‪e‬ס‪r‬מ ַ‪a‬ט‪p‬או‪z‬ת‪ri‬אַ‪a‬פ‪p‬ל)ו‪.‬ת‪,‬‬ ‫בתי מרחץ‪,‬‬
‫'שדים‪ ,‬אנא‬

‫על פי תפיסתם של האפגאנים פגיעתם של השדים בבני אדם היא אחד‬

‫מגורמי המחלות‪ .‬על כן כאשר חלה אדם באפגאניסתאן נהגו הנשים הקשישות‬

‫להתקין את הח'שת ‪ -‬לבנת חומר שהיו משורטטים עליה ריבועים בפחם שחור‪.‬‬

‫על כל ריבוע הניחו מנחה‪ :‬קליפת רימון מיובש‪ ,‬ביצה רכה‪ ,‬אבן טורקיז‪ ,‬שבר‬

‫מראה‪ ,‬זרעי אספנג'‪ ,‬פרוטות כסף‪ ,‬פיסת כותנה ושום‪ .‬את הח'שת הניחו מחוץ‬

‫לביתו של החולה‪ ,‬בהצטלבות של ארבע דרכים‪ ,‬והאמינו כי מנחה זו ְתרצה‬

‫את השדים שגרמו למחלה‪ .‬עוברים ושבים שראו את הח'שת היו מתפללים‬

‫‪ 136‬מישאל‪ ,‬עמ' ‪.190-189‬‬

‫פ ע מ י ם ‪ ( 1 3 6‬ת ש ע " ג ) ‪97‬‬