Page 13 - josephus volume one
P. 13
נעם ורד
היהודית .הוא טען שהיצירה ההיסטוריוגרפית בישראל פסקה אחרי ימיו של יוסף בן מתתיהו ונתחדשה
רק בעת החדשה ,עם ראשיתה של חכמת ישראל ,מפני שהזיכרון היהודי המסורתי פעל בדרך שונה
לחלוטין מזו של היסטוריוגרפיה מדעית־ביקורתית .הופעתה של זו בעידן המודרני באירופה מציינת
דווקא את התפוררותו של הזיכרון ואת הקרע ברציפותה של המסורת החיה .הספר מתאר בעצמה
רבה את הדיכוטומיה בין הזיכרון המסורתי להיסטוריוגרפיה' ,בין הצו לזכור ובין כתיבת ההיסטוריה...
כי הזכור לא תמיד הוא מה שנרשם וכי -אבוי להיסטוריון -הרבה ממה שנרשם לא־בהכרח שמור
בזיכרון' .
זמן קצר לאחר 'זכור' החל להתפרסם בצרפתית מפעלו של פייר נורה' ,מחוזות הזיכרון' ,המבקש
לשחזר את הזיכרון הלאומי האבוד של צרפת מתוך 'אתרים' חומריים וטקסיים שבהם שרדו קרעיו
האחרונים .בהקדמה לספר ,שתורגמה לעברית ,מקונן העורך על 'קריעתו של מה שנשמר עדיין חי
בחיקה החם של המסורת' ,ועל 'קטיעה שאין ממנה חזרה של קולקטיביות־זיכרון' ,זיכרון שטבע בתוך
'הגאות הכובשת והמוחקת של ההיסטוריה' .התיאור הדיכוטומי של האלבווקס זכה בפי נורה לתיאור
פיוטי ורב השראה:
הזיכרון הוא החיים ,הוא הנישא תמיד על ידי קבוצות חיות ...בהיותו רגשי ומאגי ,הזיכרון מסגל
לעצמו רק את הפרטים הנוחים לו; הוא ניזון מזיכרונות מטושטשים ,מחוברים זה לזה ,מקיפים
או מרחפים ,פרטיים או סמליים ...ההיסטוריה ,כיוון שהיא פעולה אינטלקטואלית ומחלנת,
מזמינה ניתוח ושיח ביקורתי .הזיכרון ממקם את ההיזכרות בתחום הקודש ,ההיסטוריה
מנערת אותה משם ,רושמת הכל בפרוזה.
הזיכרון נובע מקבוצה שהוא מלכד ...ההיסטוריה ,לעומת זאת ,שייכת לכולם ואף לא
לאחד ,תכונה המכשירה אותה לייעודה האוניברסלי.
אם בעבור ההיסטוריון העבר הוא מושא חקירה ,הרי במחוזות הזיכרון הקולקטיבי העבר הוא מקור
מחויבות ,ולדעת נורה המבט הראשון מכחיד את האחרון' :בלב ההיסטוריה פועלת ביקורת המשמידה
את הזיכרון הספונטני .הזיכרון תמיד חשוד בעיני ההיסטוריה ,ששליחותה האמתית היא להרוס אותו
ולהדחיקו' .ובניסוח ציורי יותר' :להחדיר ...את להב הביקורת אל בין גזע הזיכרון וקליפת ההיסטוריה' .
המקרה הנבחן בספר זה מציג וריאציה חריגה ורבת עניין של המתח הזה .בעוד הכותבים שנזכרו לעיל
מציגים את הזיכרון החי כתוצר של תקופות קדם־מודרניות ואת ההיסטוריוגרפיה כתופעה המאפיינת
במובהק את העת החדשה ,במקרה הנבחן כאן מיוצגת ההיסטוריוגרפיה על ידי מחבר בן העת העתיקה,
ואילו הזיכרון הקיבוצי השתמר ביצירות מאוחרות לו במאות שנים .לא זו אף זו ,בעוד האלבווקס,
ירושלמי ונורה תיארו את ההיסטוריוגרפיה כרוצחת ויורשת של הזיכרון החי ,הרי במקרה הנידון כאן
אימץ ההיסטוריון את שקיעי האגדה אל תוך ההיסטוריוגרפיה שלו ,ואילו בספרות חז"ל לא ההיסטוריה
הורישה את הזיכרון כי אם להפך ,הזיכרון תפס את מקומו של החוש ההיסטורי.
ירושלמי ,זכור ,הציטוט מעמ' .22 2
נורה ,מחוזות הזיכרון .הציטוטים מתוך התרגום העברי של המבוא (נורה ,בין זיכרון להיסטוריה) ,עמ' .7-6מעניין שנורה, 3
שלא הכיר כנראה את המסה של ירושלמי ,העיר הערה קרובה להפליא למסר המרכזי שלה' :נחשוב על היהודים ,הגדורים
בנאמנות היומיומית לטקס של המסורת .הפיכתם ל"עם של הזיכרון" פטרה אותם מדאגה להיסטוריה ,עד שהיפתחותם
לעולם המודרני כפתה עליהם את הצורך בהיסטוריונים' (שם).
2
