Page 14 - josephus volume one
P. 14
מבוא
ההבחנה הדיכוטומית בין זיכרון אישי וקיבוצי לבין היסטוריוגרפיה התערערה במידה רבה בהגות
שנכתבה אחרי 'זכור' .היו שטענו לקיומן של קטגוריות מתווכות בין שני קטבים אלה ,ואחרים הציעו
התבוננות פרטנית ומעודנת יותר הן במנגנוני הזיכרון היהודיים המסורתיים הן במגמותיו של המחקר
ההיסטורי בעת החדשה .ביקורת אחרת הסתמנה באופן עקיף מתוך ההגות הפוסט־מודרנית ,הגם
שזו לא הגיבה ישירות לתאורטיקנים שנזכרו לעיל .זרם מחקרי זה ערער בעשורים האחרונים על עצם
האפשרות לתאר עובדות היסטוריות ,ותיאר את המחקר ההיסטורי כמעשה של כינון העבר ולא של
גילויו ,ואת ההיסטוריוגרפיה כיצירה ספרותית המשועבדת בתכלית לעולמו התרבותי של ההיסטוריון.
הלה כו ֶפה על החומרים שבידו את אמונותיו ,את מושגי זמנו ,ובעיקר את הסוגות הספרותיות הרווחות
בתרבותו ,שהן הן הפרשנות המעניקה לנתוני העבר את משמעותם .תפיסה זו חולקת מכול וכול על
הדימוי האובייקטיבי ,המנותק מן ההווה ומזהותו של ההיסטוריון ,שהכותבים שנמנו לעיל הצמידו
להיסטוריוגרפיה ,ומטשטשת את ההבחנה בין כתיבת היסטוריה לבין הסיפור העממי .
אחד ממניחי היסודות להגות זו היה היידן וייט ,שטבע בשנות השבעים את המונח 'הפואטיקה של
ההיסטוריה' .וייט קבע' :הנרטיב ההיסטורי מתווך אפוא בין האירועים המדווחים בו ,מצד אחד ,לבין
מבני העלילה הקדם־ז'נריים ,אשר בתרבותנו נהוג להשתמש בהם כדי להעניק משמעויות לאירועים
ולמצבים בלתי־מוכרים ,מצד אחר' .לאמור ,ההיסטוריוגרפיה כפופה לנורמות ספרותיות הנובעות
מסביבתו של ההיסטוריון .קביעה זו עומדת ביסוד הערכתו של 'הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי',
כשמו של מאמר זה של וייט .בלא להיכנס כאן לוויכוח המחקרי בדבר תוקפה של הספקנות הפוסט־
מודרנית והשלכותיה על עתיד הדיסציפלינה ,נעיר כי המחקר המוגש בזה מאיר באור ייחודי גם את
הטענה הזאת .מתוך ההיכרות עם מסורות יהודיות כשהן פזורות בספרות חז"ל במנותק ,מזה ,וכשהן
משוקעות לתוך הרצף הנרטיבי של ההיסטוריון ,מזה ,מתאפשר לנו להיכנס בפועל ממש אל הסדנה
הממירה סיפורים אנקדוטיים לכלל חוליה בתוך הנרטיב ההיסטורי .הבה ניגש אפוא אל מושא מחקרנו.
פונקנשטיין ,תדמית ותודעה ,עמ' ,30-13טען שתודעה היסטורית ,כלומר חשיבה יוצרת על העבר וההווה והבחנות 4
באשר ליחסיות הזמן והמקום ,יוצרת רצף בין היסטוריוגרפיה לזיכרון .ביקורת אחרת כלפי האלבווקס ונורה טענה
שהזיכרון החי ,עם כל היצירתיות וההגזמה המאפיינות אותו ,פועל בכל זאת במסגרת המגבלות שמציבות העובדות 5
ההיסטוריות (שוורץ ,זיכרון קולקטיבי) .הפניות לתגובות שונות לתאוריה של ירושלמי נאספו אצל בן־שלום ,תרבות
נוצרית ,עמ' ,6הערה .10לסקירה של המחקר בבעיית ההיסטוריה והזיכרון מאז פרסומו של 'זכור' ראו מירון ,שלושים 6
7
שנה ל'זכור'. 8
מייצגים בולטים של תפיסות אלה הם וייט ,ביקורת התרבות; גולדשטיין ,ידיעה היסטורית; דה סרטו ,כתיבת ההיסטוריה; 9
ברקהופר ,עבודת ההיסטוריון; אנקרסמיט ,לוגיקה נרטיבית .לסקירה מקפת של השלכות החשיבה הפוסט־מודרנית
לגווניה על המחקר ההיסטורי ראו אצל וינדשאטל ,הרג ההיסטוריה ,בפרק המבוא .הפניות נוספות לספרות מסוג זה רוכזו
שם ,עמ' ( 317תודתי לפרופ' ישעיהו גפני על הפניה זו) .לאחרונה יצא דניאל שוורץ נגד מגמות עכשוויות דומות בחקר
יוספוס ,המתמקדות בכתיבתו של ההיסטוריון כיצירה ספרותית ואינן מבקשות לצעוד מן הטקסט אל שחזור המציאות
שהוא מתאר (שוורץ ,המאה הראשונה ,וראו בעיקר עמ' .)X-VII ,26-1
לסקירה נרחבת של הזרמים המחקריים שבחנו את הזיכרון הקיבוצי מכיוונים שונים ,ראו אוליק ורובינס ,זיכרון חברתי.
כלומר ,דרכי הסיֵּפר הקדומות שרווחו בתרבות האמורה קודם שהתגבשו בה סוגות (ז'אנרים) ספרותיים מובחנים ובהן
ההיסטוריוגרפיה.
וייט ,בתוך :חיבורים בביקורת התרבות ,עמ' .88התרגום על פי וייט ,הטקסט ההיסטורי (עברית) ,עמ' .312
למאבק בהגות הזאת ראו למשל הימלפרב ,כטוב בעיניך; וינדשאטל ,הרג ההיסטוריה; אוואנס ,להגנת ההיסטוריה.
3
