Page 4 - etmol_126
P. 4
השלטונות הרוסיים להציב קשיים בהעברת הספריה :הם
הציעו הקמת ועדת בוררים ותבעו סבום בסף גבוה יותר .כץ
חזר לברלין ,פרופ׳ לווה המשיך במאמציו ,וקיבל אישורים
מהברונית גינצבורג ומאישים אחרים כי הספריה אמנם
נמכרה לירושלים ושלח את המסמכים למוזיאון רומיאנצכ.
בל זה לא הועיל ואז החליטו בהנהלה הציונית בברלין לפנות
לפרופ׳ אלברט איינשטיין ,שיוקרתו אצל הרוסים היתה
גדולה ,שיפנה אל השלטונות הרוסיים ויבקש את הספריה.
איינשטיין ,שזה עתה סיים סיור בארצות־הברית יחד עם
וייצמן ,למען האוניברסיטה העברית וביקר בארץ ,נענה מיד
ובתב מבתב לסגן שר ההשבלה הרוסי מיכאיל פוקרובסקי,
שטיפל בנושא זה .הפעם היו בפיו דברים חדשים לחלוטין,
הוא הודיע שהוצאת ספרים נדירים ויקרי ערך מרוסיה
אסורה ויש לקבל על כך רשיון מיוחד.
בן־גוריון :עניין לאומי גדול
ללא קשר לפעילות זו הצטרף תובע נוסף להעברת הספריה אישור של הברונית גינצבורג על מכירת הספריה
לירושלים .ב־ 1923נסע דוד בן־גוריון ,אז מזכיר ההסתדרות,
בשליחות ההסתדרות לביקור בתערוכה חקלאית במוסקבה. ונמצאו ארבעה אנשי־הון יהודיים שרכשו אותה למען בית־
הוא ביקר במוזיאון רומיאנצב ושוחח עם ספרן המחלקה הספרים הלאומי בירושלים ולמען האוניברסיטה העתידה
העברית שם ,ד״ר שמואל אייזנשטט ,שלימים עלה לארץ ,וזה
סיפר לו על הספריה והשיבותה .בן־גוריון כתב לארץ :״עניין לקום שם.
לאומי גדול הדורש טיפול ופעולה נמרצת ברוסיה הוא דבר
הספריה של בארון גינצבורג ...יש סכנה שהנהלת המוזיאום האוסף מוסתר במוסקבה
תכריז עליה כעל קניינה ואז אולי תאבד לנו״ .בן־גוריון
הציע לשלוח למוסקבה מסמבים שונים ובסוף המכתכ הוא אי־אפשר היה לשלוה את הספריה לירושלים בל עוד
אומר :״בעוד ימים אחדים יבוא הנה הפרופ׳ איינשטיין .הוא נמשכת המלהמה) 117 .או (118הארגזים שבהם נארזו
הספרים אוהסנו בינתיים בפטרבורג ,במהסני הבנק הרוסי־
ודאי יובל לעזור ,אני אדבר אתו״. צרפתי של הלל זלטופולסקי .בימי מלהמת האזרחים
התערבותו של בן־גוריון נתנה דחיפה לפעילות מחודשת בפטרבורג הוהלט להעביר את הספרים למוסקבה אל מחסני
של ההנהלה הציונית ודוד זכאי מן ההסתדרות והבריגדיר הסתר של משפחת שושנה ויוסף פרסיץ ,בתו וחתנו של
קיש מההנהלה הציונית בארץ כתבו בעניין זה לוועד הפועל זלטופולסקי .משפחת פרסיץ עזבה את מוסקבה ועלתה לארץ
הציוני בלונדון .בינואר 1924נשלה בן־ציון כץ שוב ישראל בשנת 1918ובביתם הגדול השתבן הקומיסריון
למוסקבה בדי לברר באילו תנאים ניתן עדיין לקבל את לענייני היהודים שבראשו עמד הקומוניסט הוותיק שמעון
הספריה .בץ דיווח שממשלת רוסיה מובנה להחזיר את דימנשטיין ,תלמיד חבם וחניך ישיבה ,שהיה חברו של
הספריה אבל הפעם העלתה את המחיר ,היא תובעת 15אלף פרסיץ .בל עוד נוהל הבית בידי דימנשטיין לא נגע איש
לירות שטרלינג .הסתבר גם בי אנשי ה״יבסקציה״)המחלקה בארגזים .ב־ 1920עבר הבית לרשות הנהלת ההנדסה
היהודית( התנגדו להעברת הספריה לארץ משני נימוקים: הצבאית ,הארגזים נתגלו והועברו לרשות הקומיסריון
הראשון -הם ביקשו להקים אוניברסיטה יהודית ברוסיה לענייני השכלה בחסותו של מוזיאון רומיאנצב ,שאהר־כך
והיא תצטרך לספריה זו והשני -מסירת הספריה עשויה נקרא ספרית לנין ,ומאז ועד היום נמצא האוסף באותו מקום.
מיד אחרי תום מלחמת העולם הראשונה החל משא ומתן
להתפרש כתמיכת רוסיה הסובייטית בציונות. להעביר את הספריה לידי בעליה החוקיים -בית הספרים
אנשי הוועד הפועל הציוני בלונדון היו איטיים וזהירים הלאומי והאוניברסיטה העברית בירושלים ,והחל משא־ומתן
מאוד וגם מכתב של ההנהלה הציונית בארץ לא הניע אותם בין גופים יהודיים שונים בארץ ובחוץ לארץ ומוסדות
לפעולה נמרצת יותר .באפריל 1924נשלחו מלונדון שני רוסיים ,להעברת הספריה .בקונגרס הציוני ה־ 12שנערך ב־
מכתבים אל שר ההשכלה הרוסי לונצ׳ארסקי ,בחתימת 1921בקרלסבאד נדון העניין והוסכם כי הספרן פרופ׳
איינשטיין ואיש ההנהלה הציונית אידר ,שביקשו להעביר היינריך לווה יחד עם הסופר בן־ציון כץ יפעלו להעברת
את הספריה לאוניברסיטה בירושלים .אידר הביע את הספריה לירושלים .בן ציון בץ נסע למוסקבה לנהל משא־
אמונתו שהממשלה הסובייטית תהיה מעוניינת לקדם את ומתן בעניין זה והודיע ללווה שיש צורך ב־ 2000לירות
התחלות העבודה של האוניכרסיטה ועל כן ביקש שטרלינג כדי להוציא את הספריה ,אולם לווה לא הצליח
מלונצ׳ארסקי להורות שספריית גינצבורג תימסר מיד להשיג את הכספים מההסתדרות הציונית .כץ המשיך לנהל
לוועדת האוניברסיטה בלונדון .אידר צירף למכתבו את משא־ומתן ,תבע את הכספים וללא הצלחה .בינתיים החלו
האישור הנוטריוני של הברונית גינצבורג בדכר מכירת
הספריה .יש לציין כי במכתב של אידר אין שום התייחסות
לסיכומים שכבר הושגו בעבר עם אנשי קומיסריון ההשכלה,
ואין בו גם דברים ברורים וחד־משמעיים לגכי זכות הכעלות
החוקית על הספריה ,ובמידה שנאמר משהו על כך הוא לא
נאמר בצורה תקיפה .מבתבו של אידר ללונצ׳ארסקי לא זבה,
בכל הנראה ,למענה .אבל לאיינשטיין בכרלין כתב סגנו של
לונצ׳ארסקי פוקורובסקי והודיע כי את הדרישה לתשלום 15
אלף לי״ש לא ניתן לשנות בשום פנים; מדובר בצרכיהם של
אזרחים סובייטים יהודים שייגרם להם נזק תרבותי; אבל
