Page 5 - etmol 83
P. 5
בארץ הזאת היא היא שמכתיבה להם ,כבאורח טבעי ,את
הטקס הזה.
מדורות בשמחת־תורה
אין לדעת אם אמנון הורביץ )הילד הראשון בגדרה(, תהלוכה לכבוד חגיגות פסח ברחובות 3 -ו19
קיבל תיאוריה זו ,על כל פנים ,בזכרונותיו הוא מדווח על
הדלקת מדורות בגדרה בכל הזדמנות :הן בחג והןיבאירוע־ ״חושו אחים חושו״ או ״ראשון״לציון עיר כוננו״(; ומקשיב
של־חול כשרצו לשוות לו אופי חגיגי)בעיקר לכבוד בואם לזקני המקום המפליאים לספר בהסטוריה הקצרה והמפעימה
של אורחים( .מדורות אלה תרמו לא רק להגברת השמחה,
ולריבוי האור בחשכת הלילה ,אלא לצלייתם של תפוחי־ של התיישבות היהודית כאן.
האדמה שהיו למאכל הגדרתי המסורתי ,והגישו אותו עם
דג־מלוח וכוסית יין )ואולי כאן מקור המנהג של ״הקאר־ פרט לתיאורי חגים מתחדשים ,נראה כי גם חגים
טושקעס״ -תפוחי־אדמה ברמץ ,שמאוחר יותר הפך לחלק מסורתיים הולכים ומתגוונים במאפיינים שלא היו קודם
לכן .מאפיינים אלה אפשר לייחס להשפעתם של מנהגי
בלתי נפרד מהווי המדורות של בני הנוער(. ערב .נראה שהמתיישב היהודי־אירופאי המבקש להחיש את
תהליך הפיכתו לארצישראלי ,מוצא בסיגול מנהגי הילידים־
אלא שחג־המדורה המרכזי אותם חגגה גדרה לא היה הערביים אמצעי תורם לכך .מכאן הוא מסגל לו)לפי סיפורי
בפורים אלא דווקא בשמחת״תורה ,כשגם טקס זה משתמע העליה הראשונה( ,את התלבושת של הכפייה והגלאביה,
כחגיגה חקלאית הקשורה לחיי הטבע .בעיתון ״הבוקר״ את דרך האירוח על מחצלות ונרגילה ,וכן את דרך ביטויי
)תשרי תש״י( ,מספר הורביץ אודות חג מקומי זה ,אשר השמחה של יריות באוויר וקריאות ההידד בערבית .נוהג
ציין בזמנו אך ורק את גדרה ולא התפשט לשאר המושבות. אחר שמצוין היה אצל הערבים ,ושהיהודים סיגלו להם ,הוא
כותב הורביץ :״הגיע בוקר היום המיוחל .חבורות״חבורות בידור הקרואים־החוגגים במשחקים ובתחרויות ,כמו דהירה
יצאו ילדי המושבה וסולמות בידיהם .הם עברו מאחורי
גדרות החצרות והעמיסו על הסולמות ערימות של זמורות על סוס תוך כדי הפגנה וירטואוזית בשימוש בכלי נשק.
גפנים ,מאותן שהכורמים היו מכינים להסקה ולאפיית לחם בסיפור אחר משל יעבץ ,המתאר את חגיגות פורים
למשך כל השנה ,ומן הגדרות סחבו את כל קש״השומשומין, במושבה גדרה)״דרך שלושת ימים״ ,(1903 ,עורכים צעירי
ואת כל זה העבירו למרכזו של הרחוב ,בקרבתו של בית המקום ״פנטאדיה״ כזאת ,המתנהלת לפי כל כללי הטקס
הכנסת .שם התקינו ...שתי ערימות ,האחת למוקד והשניה הערבי .בפנטאזייה זו משתתפים גם אורחים ערבים מהכפר
לדלק למדורה .מכל החצרות אספו את הסלים שנפסלו השכן ,וכיוון שהצעירים היהודים כבר שולטים היטב
מהובלת ענבים בזמן הבציר ...והכינו מהם ׳מגדל בבל׳ במשחקים טקסיים אלה ,יוצאים שני המחנות לתחרות זה
גבוה באמצעה של הערימה המוכנה למוקד״ .כלומר: בזה ,לצהלת הקהל :״באו הערביים מן הכפר הקרוב בסוסי
הנסיבות למדורות אלה היתה סוף עונת האסיף ,שזימנה את הם ויתערבו בתוך אנשי המקום אשר קידמו פניהם ברצון,
הצטברותם של ענפים יבשים מהכרמים ,וסלי־קש ויהי אחרי אוכלם מעט וישמחו גם הם את קהל הרואים
משומשים מעבודת הבציר ,לכדי חומר דליק וטוב עבור בהפליאם לעשות לעיניהם בחרבותיהם השלופות והשנונות
אשר יזרקו אותם השמיימה ויתפסו אותן בכפיהם ,אחרי
מדורות. התהפכו כמה פעמים במרום מבלי מחוץ את ידיהם ...כתום
וממשיך הורביץ בתיאורו :״משהחשיך היום החלה עשרה רגעים הוציאו כל האיכרים הצעירים את סוסיהם
החגיגה המיוחדת של גדרה ,לפי המנהג המקומי .בעוד וישחקו עם שכניהם ויסבו במעגל לחמדת עיניים ,וירעישו
הילדים מתכוננים ל׳הדלקה׳ החלו מבוגרים ובני הנוער אחורנית ויטו את סוסיהם במחולות המחניים ...ויקרבו יחד
מתאספים בקצהו של הרחוב ובשירת ניגונים ...התחילה ויסורו אחורנית ויטו את סוסיהם אל כל אשר חפצו ויריצום
מסתדרת ׳הרונדה המסורתית הגדרתית של שמחת תורה׳... כרגע ויעצרום כרגע ,כאילו לא למדו מילדותם מלאכה
יד ביד נאחזו ,זרוע בזרוע נשתלבה .ההולכים בראש
התחילו נכנסים תוך ריקוד ושירה לבית הראשון שברחוב אחרת״.
בפתח אחד ,עוברים בכל החדרים ,סוחפים עמהם את באותו סיפור מציין יעבץ מנהג טקסי נוסף שקיבלו
הנשארים בבית ויוצאים בפתח השני .וכך היו עוברים מבית היהודים מן הערבים ,והוא -הדלקת מדורות בליווי הקשה
לבית בשרשרת חיה ,שרה ורוקדת עד הבית האחרון ומשם בכלי*נחושת ,וקפיצות מעליהן .גם באותה חגיגת פורים
חזרה למדורה הבוערת ומאירה שבמרכז״ .הורביץ שכותב מדליקים צעירי המושבה מדורות ,ויעבץ ,הבקי בספרות
זכרונות אלה ,כחמישים שנה אחרי האירועים הנזכרים, התלמוד ,מנסה להסביר מנהג זה לאו דווקא כחיקוי
מודע לייחודם של המנהגים שהתפתחו במושבה זו ,ואם כי לערבים .את דעתו זו הוא שם בפי אחד הגיבורים הטוען כי
חלקם כבר אינו נחוג ,הוא מפרטם אחד לאחד כשהוא מכנה מדורה בפורים היא למעשה מנהג יהודי עתיק שנזכר עוד
בגמרא )מקזווךתא דפוריא( .על כך עונה לו אחד החוגגים,
אותם ״מסורת מקומית״. שאין להתפלא כי צעירים אלה כיוונו למנהגי אבות ,כיוון
ואכן מכל החגים שהתחדשו ,או החגים המסורתיים שמקור המנהגים כולם הוא בטבע הארץ בה כל עם שוכן.
שניטענו בטקסים חדשים ,נראה שרק את ט׳׳ו״בשבט כך שגם אם לא מכירים צעירי גדרה גמרא זו ,עצם הישיבה
ממשיכה ארץ־ישראל לחגוג עד היום ,ככתבה וכלשונה של
העליה הראשונה .שאר הטקסים פשטו צורה ולבשו צורה
כשהם מתגלגלים במסורות אחרות )כמו המדורה בגדרה
שהפכה ל׳׳קומזיץ״( ,או מצטמצמים )כמו ט״ו באב שהיה
לתאריך של נישואין וחגיגות מדי פעם בקיבוצים( או
נעלמים כליל.
לעיון נוסף :מתי התחילו לנטוע -א .הכהן בעת־מול ;5
דימויים וזכרונות בתקשורת בין־דורית בנדרה הביל״ויית -
נילי אריה
