Page 18 - etmol 98

‫מעשה נורא‬ ‫הלך חכם חזן לבית האשה לשאול לשלומה והיא אמרה כי‬
‫אכן‪ ,‬אתמול בלילה מצאה מנוח מן הרוח‪ .‬והנה ראה חכם‬
‫אנך הח״ט בעיננו דא‪.‬ינו ובאזננו שטענו כל הנז״ל כדקדוק‪,‬‬ ‫חזן את השמש של קבר שמעון הצדיק ועמו חבורה קטנה‬
‫של אנשים‪ ,‬הולכים‪ ,‬כמנהגם בכל ערב שבת‪ ,‬להשתטח על‬
‫ולראיה האטו״•} להגיד פלאי השי״ר‪ .‬לבל העולם כו״ח‬ ‫קבר הצדיק ולהתפלל מנחה‪ .‬נזכר חכם חזן שהרוח סיפר כי‬
‫צדיק שמעון דחה אותו ולא קיבלו להשתטח על קברו‪ .‬צץ‬
‫שמותינו היום ג׳ ס׳ ראה כ״ה לחו׳ אב הנחמות יה״ל ש׳ תרם״נ‬ ‫בו הרעיון ללכת אל קבר הצדיק עם האשה ויותר מי״ב‬
‫אנשים שקיבץ‪ .‬נכנס למערה לבדו והתפלל‪ .‬אחר״כך דחפו‬
‫בא סי׳ כי אלקים הושיע ציון לפ״ק !‬ ‫את האשה אל פנים המערה‪ .‬החבורה עמדה בחוץ ואמרה כל‬
‫סדר מוהרש״ו )מורנו הרב שמואל ויטאל(‪ ,‬״הכל בלב‬
‫הצעיר‬ ‫הצעיר‬ ‫הצעיר‬ ‫נשבר״‪ .‬שוב נכשל הניסיון‪ .‬מצאו את האשה מתעלפת‬
‫חיים דאר‬ ‫‪r‬למה ‪r‬אקו‬ ‫יום בדב‬ ‫וכשהתעוררה‪ ,‬ביקשה שיוליכוה לביתה‪ .‬מכיוון שראוה‬
‫״מרתתת ומפרכסת בהליכתה״‪ ,‬הבינו שלא יצא הרוח‬
‫ם״»‬ ‫הכהן‬ ‫ששון‬
‫ועודנו בגופה‪.‬‬
‫הצעיר‬ ‫הצביר‬ ‫הצעיר‬ ‫חכם חזן לא אמר נואש‪ .‬בשבת הלך אצל הגביר‪ ,‬הרב‬
‫סעדיא‬ ‫ישראל נקא ‪c‬‬ ‫משה‬ ‫שלמה מוסאיוב‪ ,‬שהיה לו אוסף גדול של ספרים וכתבי״יד‬
‫אזיכלופי‬ ‫באיי‬ ‫עתיקים ונדירים‪ ,‬ובתוכם ספר ״תעלומות חכמה״‪ .‬ביום א׳‬
‫הי״ו ‪.‬‬ ‫שב חכם חזן לבית הגביר כדי להעתיק מן הספר כמה דברים‬
‫שייכים לעניין‪ .‬כמו כן הלך אצל שלושה רבנים גדולים‬
‫הצעיר‬ ‫הצעיר‬ ‫הצעיר‬ ‫בתורה לקבל את הסכמתם‪ ,‬שימשיך בגירוש הרוח‪ .‬הם‬
‫יצחק לוי‬ ‫יוסף אהרן‬ ‫אהרן משה‬ ‫הסכימו‪ ,‬״אמנם לא במהירות אלא אחר כל עמל וטורח״‪.‬‬
‫שוב הלך חכם חזן אל בית האשה‪ ,‬אך הרוח סירב לדבר‬
‫ם״צ‬ ‫כ״ץ‬ ‫כ״ק‬ ‫עמו‪ .‬חכם דוד הקטיר קטורת וכתב ״שמות״ והדביק לרוח‬
‫על ידיו ועל רגליו‪ .‬הרוח עמד בסרבנותו עד שאמר כי כלל‬
‫הצעיר‬ ‫הצעיר‬ ‫עיה‬ ‫אינו יהודי‪ .‬הרוח התימני כבר יצא ביום ד‪ ,‬במערת שמעון‬
‫מיכא“ בכמהר״י‬ ‫יצחק \* אברהם‬ ‫דוד‬ ‫הצדיק‪ .‬הוא סירב להזדהות בשמו ואמר כי הוא ״מעובדי‬
‫שנורית‬
‫עבוד‬ ‫סג״ל‬ ‫השמש״‪.‬‬
‫ע״ה‬ ‫חכם דוד הוסיף לכתוב ״שמות״‪ ,‬להמיסם במים ולהשקות‬
‫הצעיר‬ ‫הצעיר‬ ‫מנשה בצוק‬ ‫בהם את הרוח‪ ,‬אך זה זרק את המים בפניו ועל זקנו וצחק‬
‫ראובן שהרכאני‬ ‫יעקב מזרחי‬ ‫עליו‪ .‬הוא אמר כי טוב ונוח לו בגוף האשה מאחר ״שאחרי‬
‫יצ״ו‬ ‫שיצא היהודי‪ ,‬נתרחב המקום״‪ .‬עוד התלונן הרוח על כך‬
‫יצ״ו‬ ‫ס״ש‬ ‫שהפרו ההבטחה לעשות לו סעודה‪ ,‬תיקון ולימוד‪ .‬הבין חזן‬
‫הצעיר‬ ‫כי ״גם אם יחיה חכם דוד אלף שנים לא יוכל להוציא את‬
‫הצעיר‬ ‫הצעיר‬ ‫יחזקאל רחמים‬ ‫הרוח הזה״‪ .‬הפשיל כליו לאחוריו ויצא משם‪ .‬עדיין היה בו‬
‫יחזקאל עזרא‬ ‫שבחי רחמים‬
‫יצ״ו‬ ‫ספק אם אכן יצא הרוח היהודי ונשאר העכו״ם‪.‬‬
‫מזרחי‬ ‫מורחי‬
‫הפעם הצטייד חכם חזן בקמיעות שכתב בעצמו‪ .‬שוב קיבץ‬
‫אישור של הצופים במעשה הנס‬ ‫תלמידי חכמים ולקח עמו שופר וכל הדרוש להתקנת‬
‫הסעודה‪ .‬גם חכם דוד בא עמהם‪ .‬הרוח נעתר לדברים‬
‫בפתע פתאום יכה אותי‪ ,‬כי הוא בכעס עלי‪ .‬התחלתי‬ ‫הרכים שאמר לו חכם דוד ושב לדבר‪ .‬אולם חכם חזן החליט‬
‫להשביעו ולגזור עליו כנזכר לעיל שלא יצא כי אם מאצבע‬ ‫כי יש לנהוג ברוח ביד קשה‪ .‬עדיין חזר הרוח וטען שאינו‬
‫הקטנה‪ ,‬ושלא יזיק לאשה כלל ושלא יחזור ליכנם בה‪ .‬ולא‬ ‫יהודי‪ .‬חזן תפס את לחיו של הרוח‪ ,‬וגם את חוטמו והרוח‬
‫יזיק לשום אחד מהעומדים ושלא יכנס בגוף שום בר‬ ‫איים כי יזיק לו מאוד‪ .‬הנוכחים קראו לחכם חזן שירפה מן‬
‫ישראל‪ ,‬ואחר־כך התחלתי לתקוע בשופר ולכוין בכונות‬ ‫הרוח‪ ,‬אך הוא נתאזר עוז‪ ,‬״עמד בחוזק״ וגילה כי משמים‬
‫הצריכים‪ ,‬עד שגמרו ג׳ וד׳ פעמים ויהי נועם וכו׳ יושב‬ ‫נתנו לו כוח נורא‪ .‬ולרוח אמר בזה הלשון‪ :‬״רשע‪ ,‬נבל‪,‬‬
‫בסתר וכו׳ והנה נחה שקטה הארץ לקולו‪ .‬ונשארה מתעלפת‬ ‫מחורם‪ .‬צא‪ ,‬צא‪ ,‬צא מכאן‪...‬״ ועוד קרא בשמות מלאכים‬
‫ובשמות אחרים שהעתיק מן הספרים ועד כה לא קרא‬
‫כמו חמשה דקים‪.‬״‬
‫עדיין לא האמין חכם חזן למראה עיניו‪ :‬״ואני חשבתי‬ ‫בשמם‪ ,‬״זולת עתה אשר הייתי מפחד וירא מאוד לנפשי״‪.‬‬
‫שכל זה עושה ברמאות ולא יצא‪ .‬ואמרתי לחכמים כי שקר‪.‬‬ ‫את ההמשך ראוי להביא בלשונו של חכם חזן עצמו‪:‬‬
‫לא יצא‪ .‬כי שום סימן לא יש באצבע האשה‪ .‬וכשבאה אם‬ ‫״והנה התחיל לצעוק בקול נורא הריני יוצא! פנו מקום!‬
‫האשה ועוררה אותה תכף ומייד נתנה ידה על אצבע רגלה‬ ‫)שהיו יושבים סביבותיו אנשים וכר( פתחו הדלת! כבר‬
‫והתחילה לצעוק מר‪ .‬כי מרגשת כאב גדול כאלו חתכו אותה‬ ‫קצתי! נהרגתי‪ ,‬נאלצתי‪ ,‬נשרפתי‪ ,‬אנה אפנה‪ ,‬אנה אברח!‬
‫בסכין‪ .‬אז נתמלא לבי גיל ושמחה ואמרתי שבוודאי יצא‪.‬‬ ‫והיה מגביה עצמו עד התקרה וחוזר ונופל עד לארץ וצועק‬
‫וכל עוד שהאשה מצטערת וצועקת מכאב אצבע רגלה‪ ,‬כן‬ ‫כנזכר לעיל‪ ,‬כמו שישה פעמים‪ ,‬ומהיושבים קצת ברחו‬
‫גדלה שמחתנו‪...‬״ אמרו קדיש ועשו השכבה לרפואת‬ ‫לחצר‪ .‬והנשארים קמו עמדו‪ ,‬וגם אני רעדה אחזתני ועמדתי‬
‫נשמתו של הרוח צאלח בן דבורה‪ ,‬אמרו מי שבירך‬ ‫על רגלי‪ ,‬כי ממש אריה שאג מי לא יירא‪ .‬רחמנא ליצלן‬
‫לראשון־לציון‪ ,‬״שהתנדב הוצאות הסעודה״ וגם לאשה‬ ‫מהקולות ששמענו‪ ,‬בראותי כי באמת יוצא‪ .‬וגם החכמים‬
‫סמרה בת משיח שהתנדבה ליתן לאשה בית לדור בו בחינם‬ ‫נתכרכמו פניהם מרוב צעקותיו וקולי קולותיו‪ ...‬ואני הייתי‬
‫מפחד על עצמי הרבה שמא מכוח קפיצותיו ומרוב צערו‬
‫ארבעה או חמישה חודשים‪.‬‬
‫גם הפעם‪ ,‬בכ״ה באב‪ ,‬קיימו הנוכחים‪ ,‬בחתימת שמם‪ ,‬כי‬ ‫‪18‬‬
‫ראו בעיניהם ושמעו באוזניהם את המעשה הנורא‪ ,‬והכל‬
‫אמת ויציב‪ .‬האשה ואמה הלכו שמחות וטובות לב אל מעונה‬
‫החדש של לאה‪ .‬רגליה נהיו קלות וליבה פתוח וקל‪ .‬ליתר‬
‫בטחון‪ ,‬הביא לה חכם חזן קמיע שכתב חכם מומחה‪ .‬חכם חזן‬
‫שב והזהיר את האשה מפני הכעס כי כל מחלתה נמשכה מן‬
‫הכעס וכבר אמרו חז״ל ״כל הכועס טורף נפשו באפו וכו׳״‪.‬‬
‫הלך חכם חזן אל הראשון־לציון היש׳׳א ברכה וסיפר לו גמר‬
‫העניין ושמח הרבה‪ .‬סיפר חכם חזן ליש׳׳א ברכה כי בעת‬
‫שפעל להוצאת הרוח‪ ,‬היה כותב חותמות ועושה אותם כמו‬
‫פתילות ושורף ונותן באוזנה של האשה ובחוטמה ומרוב‬
‫טרדותיו ובלבול הדעת שרף את בגדיה‪ ,‬והיא עניה ואין לה‬
‫כלום‪ .‬מייד שלח הראשון־לציון לאשה‪ ,‬על ידו‪ ,‬חצי‬
‫נפוליאון זהב‪ .‬ולסיום כתב חכם בן־ציון מרדכי חזן‪:‬‬
‫״ומהיום ההוא והלאה בקרנו את האשה לעתים רחוקות‬
‫וראינו שתודה לשם יתברך היא כאחד האדם‪ .‬ברוך פודה‬

‫ומציל‪.‬״‬