Page 278 - ורד נועם סופי לאתר
P. 278

‫פרק ד‬

‫הגלום במילה ‘כל' נלמד שכלים הנוגעים באדם נטמאים כמוהו טומאת שבעה‪,‬‬
‫ובלשון המדרש‪ :‬גוררים (‘ייגורו')‪ 189‬אחריהם כלים נוספים‪ ,‬שהוא המאפיין‬
‫המובהק של טומאת שבעה‪ ,‬בשונה מטומאת ערב‪ .‬ההבדל בין מדרש ספרי מבית‬
‫ר' ישמעאל למדרש ספרי זוטא מבית ר' עקיבא הוא אופייני‪ .‬בבית ר' עקיבא‬
‫דורשים ריבוי מהמילה ‘כל'‪ ,‬ואילו בבית ר' ישמעאל נגזרת המסקנה מתוכן‬

                                                     ‫הציווי במלחמת מדיין‪190.‬‬
‫מערכת תנאית זו של שרשרות מגע‪ ,‬המעצימה לאין שיעור את השפעתה‬
‫של טומאת המת‪ ,‬זרה לכתוב עצמו‪ .‬על כן לא ייפלא שהיא נעדרת לגמרי‬
‫מספרות הבית השני‪ .‬אפשר שההלכה התנאית עצמה הודתה במשניותה של‬
‫הרחבה הלכתית זו‪ .‬בסעיף הקודם ראינו שלא כל טומאת מת מחייבת את הנזיר‬
‫לגלח את ראשו ולסתור את ימי נזירותו הקודמים‪ ,‬וכי הטומאות שאינן מחייבות‬
‫את הנזיר בגילוח‪ ,‬גם אינן מחייבות כרת וקרבן על ביאת מקדש בכל אדם‪ .‬בין‬
‫טומאות המת שאינן מחייבות גילוח בנזיר וקרבן לנכנס למקדש נזכרים גם‬
‫‘כילים הנוגעים במת'‪ 191.‬גם לפי התוספתא ‘אין הנזיר מגלח אלא על המת‬
‫בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד'‪ 192.‬מכאן‬
‫שהרחבתה של טומאת המגע של מת לכלים ולחוליות מגע נוספות נחשבה‬
‫בעיני חכמים להלכות מדרגה שנייה‪ .‬ואכן הרמב"ם נימק את הפטור על ביאת‬
‫מקדש בהבדל בין טומאת המגע המתפרשת בתורה לבין הפלגתה ביד חז"ל‪:‬‬
‫‘שהדברים האלו (כלומר המגע השלישי והרביעי) אע"פ שהן דברי קבלה אינן‬
‫דין תורה‪ ,‬שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני‬

                                                ‫הנוגע בו שהוא ראשון [‪193.']...‬‬

‫‪ 	189‬ראו אפשטיין‪ ,‬פרה‪ ,‬עמ' ‪ ,77‬הערה לשורה ‪ .25‬הלשון 'גוררים לטומאה' חוזר בהמשכו של‬
                                        ‫מדרש זה בתיאור שרשראות הדבקה של טומאה‪.‬‬
                                                    ‫‪ 1	 90‬ראו אפשטיין‪ ,‬תנאים‪ ,‬עמ' ‪.522-521‬‬
                                            ‫‪ 	191‬משנה‪ ,‬נזיר ז ג‪ ,‬וראו בהרחבה בסעיף הקודם‪.‬‬
                                                        ‫‪ 	192‬תוספתא‪ ,‬אהלות א ב (עמ' ‪.)598‬‬

‫‪ 1	 93‬רמב"ם‪ ,‬הלכות טומאת מת ה ה‪ ,‬בהתאם לשיטתו העקרונית 'שאין כל דבר שלמדין אותו‬
‫[‪ ]...‬במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה עד שיאמרו חכמים‬
‫בפירוש שהוא מן התורה' (תשובות הרמב"ם‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .)632‬בעניין זה חלו במשך הזמן‬
‫תמורות בהשקפתו‪ ,‬ראו להלן‪ ,‬א‪ .6‬ראו השגתו הנמרצת של הראב"ד בהלכות טומאת מת‬
‫שם‪ ,‬שסבר ש'כל הארבעה שטמאים במת כולן מן המקראות בספרי'‪ ,‬ולפיכך יש לראות‬
‫בהם טמאים מן התורה‪ ,‬ואילו הפטור האמור נובע מ'הלכה תקועה בידם ומקובלת בפיהם'‪,‬‬

   ‫ולא מטעם זה‪ .‬ראו גם השגתו בהלכות אישות ג כ‪ .‬עוד על מחלוקת זו בסיכום הספר‪.‬‬

                                 ‫] ‪[ 268‬‬
   273   274   275   276   277   278   279   280   281   282   283