Page 12 - ETMOL_36

‫הדרכים בארץ־ישראל היו אז בחזקת סכנה לא רק‬ ‫הללו‪ ,‬בתוך הסביבה הרחבה והשוממה‪...‬‬
‫ליהודים אלא לכל עובר״אורח‪ ,‬בין אם הוא צליין רוסי או‬ ‫והנה מבטן החול צומח בידואי רכוב על סוסה‪ ,‬והוא מפנה‬
‫ערבי מקומי‪ ,‬וזאת עקב תנאי הביטחון הרעועים שתחת‬
‫השלטון התורכי המושחת והבלתי־יעיל‪ ,‬ועקב הפיגור‬ ‫אותה ישר לקראת הנער‪.‬‬
‫וההזנחה במצבה הכללי של הארץ‪ .‬ואולם לאדם היהודי‪,‬‬ ‫ועל מה שהתרחש באותה פגישה מספר סמילנסקי‬
‫איש העליה הראשונה או השנייה‪ ,‬החוזר לארץ״אבותיו‪,‬‬
‫היתה כמעט תמיד פגישה זו על אם־הדרך עם שודדים או‬ ‫בזכרונותיו‪ ,‬שלושים ושתיים שנה לאחר מכן‪:‬‬
‫סתם בריונים ‪ -‬בגדר חווייה שאינה נשכחת לעולם‪ .‬וכל מי‬
‫שעבר חווייה זו חש‪ ,‬כפי שתיאר זו סמילנסקי כה יפה‬ ‫הבטתי אליו ומראהו היפה הקסימני‪ .‬ציציות־שערות פראיות‬
‫בזכרונותיו‪ ,‬כאילו ברית נכרתה בינו לבין הארץ דווקא‬ ‫מתפרצות מכל עבר באפייתו‪ ,‬עבאייתו הרחבה מתבדרת כשתי‬
‫משום שנוכח בסכנה ובאימה שבהתהלכו על פניה‪ .‬כמעט‬ ‫כנפיים באוויר‪ ...‬וסוסתו הפראית מגמאה את החול תחתיה״‪.‬‬
‫אין סופר שתיאר את ארץ־ישראל באותה תקופה ואשר‬
‫חווייה זו של פגישה על אם־הדרך אינה מופיעה בסיפוריו‪.‬‬ ‫הבטתי ונהניתי ממראה עיניי‪ .‬אהבתי את הפרא הזה אשר לפניי‪.‬‬
‫שלא לדבר על ספרי הזכרונות מאותה תקופה‪ ,‬המלאים‬ ‫הוא עבר על ידי‪ .‬נעץ בי מבט של זעם‪ ...‬ליבי היכני‪ :‬מה‬
‫בתיאורים מעין אלה‪ ,‬והם לא״פעם ספרי זכרונות שערכם‬ ‫הזעםז‪ ...‬וילך לו‪ .‬וכשעבר כעשרים צעד הפך בתנועה מהירה את‬

‫הספרותי אינו פחות מערך העדות שבהם‪.‬‬ ‫סוסתו‪ ,‬חזר אלי ויעמוד לפניי‪.‬‬
‫כך למשל מספר שמעון קושניר‪ ,‬שהיה נער בתקופת‬ ‫־־־ קום‪ ,‬יהודי‪ ,‬עמוד!‪...‬‬
‫העליה״השנייה‪ ,‬על הליכה ברגל מחדרה ליפו בתקופת‬
‫מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬זמן לא רב לאחר פרוץ הארבה‬ ‫קולו היה מצווה ומעליב‪ .‬כבר למדתי להבין במקצת את שפתו‪.‬‬
‫בארץ‪ ,‬דבר שהיה בגדר אסון־טבע והביא רעב בעקבותיו‪.‬‬ ‫לא קמתי‪.‬‬
‫הסיפור מופיע בספרו האוטוביוגראפי של שמעון קושניר‪,‬‬
‫‪ -‬מה לך‪ ...1‬מה אתה רוצהז‪...‬‬
‫״בכור מכורה״‪.‬‬ ‫‪ -‬קום!‪ ...‬אני מצווה!‪ ...‬לך‪ ,‬לך מפה!‪...‬‬
‫כמה שינאה וכמה בח בלטו מתוך קולו! ידיי ורגליי רעדו מצער‬
‫הרישומים ‪ -‬נחום גוטמן‬ ‫ומכעס‪ .‬לו היה דבר־מה בידי כי אז השלכתי למולו‪ .‬לו יכולתי‪,‬‬
‫הייתי נועץ בו את ציפורניי‪ .‬אבל יחידי הייתי‪ .‬הולך ברגל‪ .‬כל‬
‫סמוך לשעת הצהריים יצאתי לדרך‪ .‬קיבלתי מעות קטנות ‪-‬‬
‫עשרה בישליקים ‪ -‬להוצאותיי‪ .‬היה יום קיץ של שלהי אב‪.‬‬ ‫כליחין לא היה בידי‪.‬‬
‫כשהגעתי לכפר קאקון‪ ,‬בעוברי כשליש מהדרך אשר לפניי‪ ,‬כבר‬ ‫~ לך‪ ,‬לך!‪ ...‬אני על א ד מ ת י!‪...‬‬
‫הייתי עייף ורעב מאוד‪ ,‬וסרתי לחאן ששימש פונדק לעוברי־אורח‪.‬‬ ‫פניו אדמו כדם‪ .‬וירם מקלו הלח ויצליף על ראשי‪ ...‬הצאף‪ ,‬דחף‬
‫קניתי דבר־מה לאכילה ובעודי יושב על שרפשף וסועד את ליבי‪,‬‬ ‫בסוסתו וידהר ממני והלאה‪ ...‬קפצתי ממקומי כמטורף‪ .‬רגעים‬
‫נכנס ערבי לבוש חלוק ארוך ועל חלוקו מעיל אירופי‪ .‬פרצופו של‬ ‫מספר רצתי אחריו‪ .‬עד שמחשבתי היכתה על ליבי‪ :‬מה אתה‬
‫עושהז‪ ...‬ואפול על פניי ארצה‪ ...‬אל תלעגו לי!‪ ...‬בכיתי‪ ...‬בכיתי‬
‫הערבי היה שחצני וענה בו כי איננו מאנשי־המקום‪.‬‬
‫משיחרושיגו נודע לי כי עובר־אורח הוא‪ .‬כי בא מעכו ופניו‬ ‫כילד בקול‪ ...‬מרה ועלובה היתה בכייתי‪ ...‬וימים רבים אחרי זה‬
‫מועדות ליפו‪ .‬חששתי מבן־לווייה זה‪ ,‬ובשעה שהזמין את סעודתו‬ ‫היה ליבי כולו כמכה טרייה‪...‬‬
‫הזדרזתי לשלם‪ ,‬ויצאתי לדרך‪ .‬הרחבתי צעדיי כדי להקדים‬
‫ולא סיפרתי לאיש את עלבוני עד היום הזה‪ .‬ולא חזרתי עד‬
‫בהרבה את הערבי ולא ללכת אתו יחדיו‪.‬‬ ‫היום הזה‪ ,‬במשך שלושים ושתיים שנה‪ ,‬לראות את קיסריה‪...‬‬
‫לא הרחקתי מהכפר ואני שומע קול קורא מאחורי‪:‬‬
‫הפרש ושני האחים‬
‫״יא יהודי‪ ,‬יא יהודי!״‬
‫לא הפניתי ראשי והמשכתי ללכת עד שפעמיו השיגוני‪ .‬הוא‬ ‫עשרים שנה לאחר ההצלפה במקל הלח מייחם משה‬
‫קילל את אבי ואת אלוהי‪ ,‬ובזעמו שאלני‪ ,‬מדוע לא עניתי‬ ‫סמילנסקי את התקרית הזאת לקפלן‪ ,‬אחד מגיבורי הרומן‬
‫לקריאתו‪ .‬״ תשובתי היתה כי הרוח נשאה את קולו ממני והלאה‪,‬‬
‫״הדסה״ שכתב סמילנסקי על העליה השנייה‪.‬‬
‫ולא שמעתיו‪.‬‬ ‫קפלן‪ ,‬אחד הצעירים המנהיגים את הפועלים במושבה‬
‫״ניחא‪,‬״ אמר מפוייס כלשהו‪ .‬אך בנעימת קולו הבחנתי גם‬ ‫״גבעה״ שבה מתרחשת עלילת הסיפור‪ ,‬מותקף על אם־‬
‫הדרך‪ ,‬בשובו מיפו למושבה‪ ,‬והמיפגש הזה משנה לא במעט‬
‫שמץ של חשבון־הדדי‪.‬‬ ‫את יחסו האוטופי לשאלת היחסים בין יהודים וערבים‬
‫״לאן פניך?״ שאלני‪.‬‬
‫בארץ־ישראל‪.‬‬
‫באותה שנה בה נכתב הרומן ״הדסה״‪ ,‬שנת ‪ , 1911‬פירסם‬
‫ברנר את סיפורו הארץ־ישראלי הידוע ״מכאן ומכאך׳‪ .‬גם‬
‫בסיפורו של ברנר מתוארת התנפלות‪ .‬פרש ערבי מתגבר‬
‫על שני אחים יהודים בדרך ליפו‪ .‬את האחד‪ ,‬מורה״גיבן‪ ,‬הוא‬
‫דוקר למוות במאכלת‪ .‬מידי האח השני הוא מוציא אקדח‬
‫טעון‪ ,‬מכהו במקל ובועט בו ושודד כל אשר להם ומשאירם‬

‫על אם הדרך‪.‬‬
‫גיבור אחר בסיפור ״מכאן ומכאן״ הוא אריה לפידות‪,‬‬
‫אביו של המורה״הגיבן‪ .‬לאריה לפידות היו דיעות מאוד‬
‫אוטופיות‪ ,‬פאציפיסטיות‪ ,‬ביחס לשאלה הערבית‪ .‬אך לאחר‬
‫מה שאירע לבנו משתנה השקפתו כמעט כליל‪ .‬בידוע יצר‬
‫ברנר את דמותו של אריה לפידות‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬בעקבות‬
‫א‪ .‬ד‪ .‬גורדון‪ .‬והנה מספר אלי שבייד‪ ,‬בספרו ״היחיד‪ ,‬עולמו‬
‫של א‪ .‬ד‪ .‬גורדוך׳‪ ,‬כי בשנת ‪ , 1908‬כשיצא א‪ .‬ד‪ .‬גורדון יום‬
‫אחד ברגל ליפו‪ ,‬כדי לסדר את המסמכים הדרושים בקשר‬
‫להבאת אשתו מחוץ־לארץ‪ ,‬״התנפלו עליו שודדים ערביים‪,‬‬
‫דקרוהו וירו בו ופצעוהו פצעים אנושים‪ .‬הזעזוע המוסרי‬
‫שעבר עליו) על א‪ .‬ד‪ .‬גורדון( עקב המאורע הזה היה חמור‬
‫לא פחות מן הפגיעה הגופנית‪ ,‬ונראה שהוא השפיע לא מעט‬

‫על השקפותיו בשאלה הערבית‪.‬״‬