Page 13 - ETMOL_36
P. 13
האיש שביקש להורמי .הערבים צעקו וקראו אחריו ,אך הוא ״ליפוף׳ -עניתי.
הרחיק והתחמק. ״גם אני הולך לשם ,נלך יחדיו.״
״טוב ,נלך יחדיו,״ עניתיו ,כשליבי מלא חרדה.
ביקשתים ללוותני עד כרמי המושבה הסמוכה ,הוצאתי את
הבישליקים שבידי ונענו לי. בזבוב שנתפס ברשת עכביש
הציירים ,השודדים והערבי הזקן הערבי מספר לקושניר את קורותיו .מוגרבי הוא
)מצפון־אפריקה( ,ומתגורר בסביבת יפו .בשל סיכסור״דמים
רישומה של הפגישה על אם־הדרך נחרת כחודיה קשה בינו ובין יריביו נאסר וישב בכלא עכו .שנים ישב ,ורק
ואף משפילה במידה רבה .אחרת מצטיירים הדברים כאשר לפני כמה שבועות סיים את חוק מאסרו .אך עתה יגמול להם
המספר הוא נחום גוטמן ,שחדוות התיאור והאופטימיות,
הטבועים בנפשו ,גורמים לו לראות בצורה קלה יותר, ליריביו .הוא אינו חת משום דבר בעולם .סהדו במרומים.
צבעונית ורבת״הומור ,פגישה ממין זה על אם־הדרך .בספר השניים ממשיכים בדרך .בידי הערבי אלה .הם פוגשים
זכרונותיו ״בין חולות וכחול״שמיים״ הוא מספר כיצד, בפלחים ובן־הלוויה מגלגל שיחה אתם ומלגלג עליהם .פחדו
כשהיה תלמיד־לציור בבית״הספר ״בצלאל״ ,בירושלים, של קושניר גובר ,והוא מרגיש עצמו ״כאותו זבוב שנתפס
לפני מלחמת העולם הראשונה ,יצא עם שניים מחבריו ברשתו של עכביש ,המעטף אותו בחוטיו הנאלחים״ ,הוא
התלמידים ,צבעוני ובריליאנט ,לשהות ימים אחדים בסבי חושש שמא זאת דרבו האחרונה .הערבי החל להתפאר על
בות ירושלים ולצייר את ארץ התנ״ך .מצויידים בבדי׳ציור, אקדח שגנב ,שבו הוא הולך לעשות נקמות .הם עברו כפר
בצבעים ,בכד״מים ,ובצרור פיתות טריות הנישא על ראשו וכשיצאו ממנו עמדה השמש לשקוע .קושניר נוכח לדעת כי
של בריליאנט ,הריהם צועדים עליזים ושיכורים מקסם הערבי מבקש להטותו לשביל צדדי .הוא אמר לו שהוא
מכיר את הדרך היטב ויוכל ללכת לבדו ,אבל הערבי ממשיך
המזרח. ללכת בעקבותיו .קושניר מסב את השיחה לדברים העומדים
אך עברנו גבעה ראשונה ,אני רואה כי בדרך עומדת מולנו חבורה בתחום המוסר והחסד :על בני־אדם שנבראו בצלם ,על
של ערבים ,תריסר במספר ,עומדים דום ,כאילו רצו להצטלם. היתרון שבמעשים טובים ,ועל הפסול שבמעשים רעים ,על
כשהתקרבנו אליהם נחלקו לשתי קבוצות ,ואילו האחד ,שנשאר המלחמה ההורגת ומאבדת ומביאה נחלי דם ודמעות .תוך
באמצע ,התקדם אלינו ,ועוד מרחוק התחיל לדבר אלינו בהתנעת כדי כך סיפר לו שהוא נתין אוסטרי ,כלומר שיש לו מגן
ידיים והרמת גבות עיניים ,כדי שנסיח דעתנו מאלה שהתפלגו
בינתיים והתחילו להקיף אותנו .עוד הוא מדבר -מצאנו עצמנו וחסות .קושניר ממשיך וכותב:
מוקפים על״ידי הערבים .פתאום שמענו קול גניחה -ובריליאנט
ולא ידעתי כי נתתי בידיו מוקש .״יהודי אוסטרי א ת הן״ הוא
חביבנו נפל לאחוריו ,פשוט״ידיים ורגליים ,ופניו מכוסים דם. שואלני ובעיניו הטורפות אני מבחין אש טמאה .״תראה לי איפוא
הערבי בעל־השפם ,הוא שהלם ב״נבוט״ ,היא אלה ,על ראשו
של בריליאנט .ללא תוספת של מלות הסבר ,תפסו אותנו בזרוער אם גם היהודים באוסטריה נימולים!״
תינו ,ובאיומי סכינים מול גרונותינו לקחו מאיתנו את א ת קי בדרך לא נראתה נפש חיה ,והגבעה לפנינו .תרתי למצוא אבן
הכסף ,המצלמה ,את השעונים ואת הנעליים .אנחנו ביצתיים גחנו בסביבה ,ולשווא .ביקשתי לראות היכן אקדוחו כדי לתפוש אותו
כדי לטפל בפצוע .ידינו כוסו־ דם ,אך בריליאנט נשם במנוחה. במפתיע ,ולא גיליתיו עליו.
שש הפיתות ,שהיו על ראשו ,הצילו את חייו .גולגלתו לא ״תראה לי אם נימול אתה!״ חזר הוא על דבריו והתקרב אלי,
התנפצה ,כי הפיתות ריככו את מחץ הנבוט. ככלב שוטה שרירו נחל מפיו.
דחפתיו מעלי .היה זה בוודאי רק מקרה טוב שהוא נפל
בעל־השפם לא הירפה מהם .הוא תבע גם את המכנסיים
שלהם .כשרון הדיבור של גוטמן לא הצליח לשכנעו כי מדחיפתי ,ואני התחלתי לברוח ממנו .הוא ירה אחרי.
יוותר עליהם .שלושתם עמדו יחפים מלבינים בתחתונים. ברוצי לגבעה נתקרבה לקראתנו שיירת ערבים .בףלווייתי פנה
הערבים החזירו לבריליאנט את התנ״ך הרוסי שלו ,והסתל
אל השדות והתרחק.
קו להם. נתקרבתי אל הערבים והשבעתי אותם בשם איברהים־מיפו,
ומה קרה למטיילים? גוטמן ממשיך ומספר: הוא אברהם שפירא הנודע בין ערביי הסביבה .סיפרתי להם על
המשכנו ללכת עד שהגענו לשלושה אוהלים שחורים שעמדו
ליד הדרך .בריליאנט ,שהתאושש בינתיים ואמונתו באדם לא
נשברה ,או שחזרה בינתיים -בהתאם לתורתו של טולסטוי
האומר כי יש לקבל את החיים גם על כל מגרעותיהם ~ צעד
ונכנס לאוהל הראשון לבקש מים.
הערבי הזקן קיבל אותנו בסבר פנים יפות ,בהתאם למסורת
קבלת הפנים של אנשי המזרח ,וכיבד אותנו בקפה שחור .כששמע
מפינו את קודותינו ,יצא לחפש את המתנפלים ,שלדבריו הוא
מכירם ,וחזר לאחר כרבע שעה .הוא הצליח לשכנע אותם ,לדבריו,
והביא את המשקפיים העבים של צבעוני .גם את תיבת צבעי־
השמן שלי הביא ,חה היה כנס מן השמיים .כי אני שמתי את
המטבעות שהיו לי בין נזרי הבד לציור שנמצאו בתיבה.
שלושת החברים מבלים עוד כיומיים באוהלו של הערבי
הנדיב ומציירים את הנוף כאוות-נפשם .לירושלים הם
חוזרים יחפים ,בהיחבא .וסופו של הסיפור כך הוא:
הלכנו כמה ימים בכפכפים ,עד שירדנו לשוק הבגדים הישנים
בירושלים העתיקה ,וקנינו נעליים משומשות .ו ...האמינו או לא
-בריאאנט מצא שם את נעליו שלו! כה גדולות היו ,שלא נמצא
להן קונה בעיר כולה!