Page 41 - morocco
P. 41
היהודים בתקופה הקדם-קולוניאלית 35
מרוקו
בית הדין והרב
הדיין היה גם רב הקהילה .בדרך כלל הוסמכו הדיינים על ידי חכמים שהכירו את בקיאותם
וכישוריהם .כאשר בנו של חכם היה ראוי ,הוא ירש את אביו מכוח "שררה" -עיקרון
הלקוח מדיני המלוכה בספר שופטים ,ומעוגן בהלכה .התפיסה הייתה כי בגלות שאין בה
מלוכה ,החכמים הם ממשיכי ההנהגה המסורתית .ועל כך אמרו" :מאן מלכי? רבנן"!
)מיהם המלכים? החכמים( .היו משפחות שמהן יצאו דורות של חכמים ,כמו משפחת אבן
דנאן בפאס ,משפחת בירדוגו במכנאס ועוד .החכם נבחר בדרך כלל על ידי "טובי העי"ר
והנגיד ,והם קבעו את תנאי משרתו ,שכרו ותפקידיו .הוא ושני חכמים נוספים שנבחרו
שימשו הרכב בית הדין .החכם היה אב בית הדין ,ובין תפקידיו הוא ערך חופה וקידושין,
דרש בשבתות ובחגים ,בירך בשמחות וספד בלוויות .סמכויותיו הקיפו את כל תחומי
החיים של הפרט והציבור :הוא היה רשאי להעניש ,ומי שרצה להעביר את משפטו לעיר
אחרת היה חייב לקבל את הסכמתו.
היו דיינים שהתחילו את דרכם כסופרים של בית הדין ,ולאחר שרכשו ניסיון נתמנו
לשבת בו .היו מקומות שבהם היה דיין אחד בלבד ,שפסק בביתו או בבית הכנסת .חכמי
פאס ומכנאס נחשבו לגדולים ובקיאים ושאלות הופנו אליהם מכל רחבי מרוקו ואף
מחוצה לה .חלק מהשאלות והתשובות נדפסו ,והם משמשים מקור חשוב לפוסקים
ולחוקרים את תרבותם של יהודי מרוקו ואת עברם.
מעמדו של בית הדין היה כשל בית דין גדול ,כלומר לא הייתה ערכאה שיפוטית אשר
בפניה אפשר היה לערער על החלטתו .מי שרצה לערער היה מבקש הנמקה על פי הכלל
"מהיכן דנתוני" ,כלומר לפי איזה דין דנו אותו .הסופר היה מביא את פסק הדין בפני דיין
חשוב ,שכינס הרכב של שלושה דיינים לפחות ודן בנושא .אם החלטתם הייתה שונה
מפסק הדין המקורי ,נשלח פסק דין מנומק לשם דיון חוזר באותו הרכב ,בתוספת דיין או
דיינים .בית הדין נהג להתכנס בימי שני וחמישי .לעתים אירע ששלושה בתי דין במקומות
שונים דנו בפסק הדין המקורי ופסקו על פי קביעת רוב הדיינים משלושת ההרכבים .כך
היה בשנת ,1807כשבתי הדין של מכנאס ,פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שגרו
בערים אלה ,וקיבלו על עצמם "שמה שיפסקו עליהם הרוב מב"ד הנז' ]מבית הדין הנזכר[
כן תקום ודינם מקובל ומרוצה" )עובדיה ,תעודה מס' .(643
אמצעי הענישה היו קנס כספי ,שהכנסתו הייתה קודש לצדקה ,מלקות )גם לנשים(
וחרם .החרם מנה כמה דרגות בזמנים קצובים ,עד שהעבריין יחזור בו .היו מקומות ,כגון
דבדו ,שמי שהוטל עליו חרם מטעם בית הדין היה הולך לבית הקברות ומקבל עליו את
החרם בפני שני עדים.
בדרך כלל לא התערב הממשל במינוי דיינים ,אבל היו מקרים יוצאי דופן .ב1855-
אישר המושל המקומי ,הקאיד בן עבאס ,את מינויו של הרב מרדכי בן ג'ו )(1917-1825
לרב הראשי של טנג'יר .לאחר פטירתו של הרב שמואל עמאר במכנאס ב 1890-פנה
הסולטאן חסן הראשון אל חכמי פאס וביקש את חוות דעתם אם בנו ,רבי שלום ,מתאים
לכהן כדיין .לאחר אישורם כי הוא ראוי לכהונה הוא מונה למשרה .ב 1896-הוא מונה
שוב בידי הסולטאן החדש ,עבד אלעזיז הרביעי.
בית הדין היהודי לא היה רשאי לדון בדיני נפשות אלא בית דין מוסלמי ,ולכן פנו אליו,
אף שהדין היהודי אוסר על פנייה לבית דין של נכרים .הרב יוסף בירדוגו ממכנאס )1802
(1854נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי כדי להרוג אחד מבני ישראל .תשובתו הייתה
שיש למוסרו למלכות .היו מקרים שיהודים פנו לערכאות של גויים גם כשהותר לבית
הדין היהודי לדון בהם .אלימות נשפטה בפני שר העיר .הרב רפאל אנקאווא כתב שבעירו
