Page 100 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 100
אבישי :אניס זה יפו ג' ,זה גן עדן .בצד השני של הכביש ,ברחוב השני של
הכביש שנקרא יפו ד'.
דלית :רחוב סוקרטס.
אבישי :ואז בתמורה לחדר ,אמרנו נעשה חוגי תאטרון .מי הקליינטורה של
המקום הזה? אלה באמת השכבות הכי נמוכות של תל אביב ,נוער וזקנים ,גם
הרבה מאוד מיעוטים ,ערבים אני מניח .עשינו הרבה מאוד סדנאות ,וזה הכניס
את השחקנים שלנו לעבודה מאוד מסודרת ולדעתי באמת יוצאת מן הכלל גם
בבתי ספר ביפו וגם בצופים ,עבודה עם נוער ערבי ובשלב הבא היו מפגשים
של נוער יהודי וערבי .אנחנו מדברים על שנות התשעים ,עוד חלמו שיהיה
שלום ,הרבה כסף הלך לעניין הזה של השלום .וגם אז שאלו אותנו' ,איך
אתם עושים את מחזות מלחמה או את פנתיסילאה ,והקהל ביפו זה קהל שבחיים
לא יראה את ההצגות האלה '.אבל הקהל הזה כן היה בהצגות ואנחנו היינו
עושים חזרות פתוחות ,את זוכרת ,דלית ,שהיינו פותחים את החזרות לבני
נוער מטעם המתנ"ס ,שהיו באים ,ושואלים שאלות והיינו מסבירים להם את
ההצגה .ואנחנו באמת האמנו ,לרגע לא חשבנו שזה משהו אחר חוץ מגשר,
גשר אמיתי בין דבר לדבר .בין האמנות הגבוהה לקהל הנמוך ,בין העיר
הגדולה לשכונות הנידחות .כל הזמן עבדנו על לעשות גשרים ואנחנו באמת
האמנו שזה הכי נכון .זו עבודה סיזיפית ,וזה תמיד היה הדבר הלא נכון
במקום הלא נכון .ואנשים שבאו לראות את זה אף פעם לא היו נכונים.
גדי :לא ,אני חושב שזה נפלא ,זה נפלא ,זה תמיד מזכיר לי את הסיפור הזה,
שסיפר לי הדרמטורג של הבמאי הגרמני המפורסם ,קלאוס פאיימן ,שאחרי
שהם ניהלו את הבורגתאטר המפורסם בוינה ,הם באו לעיר הפועלים הגרמנית
בוכום .ופרנסי העיר אמרו להם' :אתם נורמליים? אתם רוצים לעשות כאן את
תומס ברנהרד [המחזאי והסופר האוסטרי "השערורייתי" והמורכב] ,הרי יזרקו
אתכם!' אז פאיימן והדרמטורג שלו אמרו :דווקא כן נעשה את תומס ברנהרד,
והקהל התחיל לצפות במחזותיו ,ורצה את ברנהרד ,שהפך ללהיט אדיר.
אבישי :זה עד היום ככה ,עכשיו זה בת ים וזה אותו סיפור .למרות שהיום
התאטרון עוד טיפה יותר מבוסס ממה שהיה אז ,עדיין מנסה לפנות בשיא הכנות
ובשיא האמונה לקהל הכי קרוב לו ,שזה הקהל של בת ים .כי בבת ים אפשר.
דלית :אני רוצה רגע לחזור עוד פעם ולסיים את הנקודה הזאת ,אני חושבת
שאבולוציה זה דבר חיובי ,יש אבולוציה בתאטרון נוצר .מה שתאטרון נוצר היום
הוא לא מה שהיה כשעשינו את ארץ בושת בברבי והוא לא מחזות מלחמה בעכו
והוא לא פנתיסילאה באלהמברה .זה נכון שבמידה מסוימת האופן שבו תאטרון
נאבק להיות רלוונטי עבור הקהל שלו ,הואימאבק אמיתי שאי אפשר להרים בו
ידיים וחייבים למצוא את הממשק או את הגישור בין מה שאנחנו יודעים או
יכולים להגיד או מרגישים שאנחנו צריכים להגיד ,לבין מה שהקהל או
הקהילה שעבורה אנחנו יוצרים רוצה לשמוע .שיא המתחים היו באמת ביפו,
98תאטרון גיליון 42
