Page 85 - תאטרון 42 לאינטרנ ט
P. 85
אלזה ועיר של חלום המשוררת:
הדחליל:
אם אני מתבוננת בסנטרך הכפול והגאוני ,אני מאושרת המשוררת:
לייחס לך את השיר החולמני.
הדחליל:
(מתנפח מרוב גאווה)
המשוררת:
נראה שאתה קורא הרבה ,מסייה דחליל ,אני ,מסייה דחליל, הדחליל:
קראתי רק ספרים מעטים ,כי אני לא יכולה לשאת את רחש
המשוררת:
הדפים ה ִמי ַדפ ְּדפים. הדחליל:
אה ְּביין 28,אם יורשה לי להלל את עצמי ,אותי במיוחד
מדליקים הרומנים הרומנטיים (הוא מצביע על ביתו של המשוררת:
רופא העיניים) (הוא קורץ למשוררת באמון חברי) .אם הדחליל:
מנותח העין התפור והמנומנם למחצה שוכח את הקלאסיקה
על השולחן ,חיש קל אני לוכד את הדג בזנבו וחוטפו משם, המשוררת:
הדחליל:
ומפתח את השכלתי כמו שמתאים לאנשים מכובדים.
המשוררת:
לכן גם נהגתי לאכול את ארוחותי לבדי – נדיר שהבריות
יזמינו לסעוד על שולחנם בורה־לא־קרואה כמותי.
אוה אל תבכי ,ילדתי האומללה ,גם את הדחליל כבר מזמן
לא מזמינים לליקר עם עוגייה.
אך לו רק היה לי כינורי כעת,
היינו שנינו רוקדים מינואט.
בבגד הארוג תמיד מלובן ערפילי גנים...
אז ְּי ַי ְּללו ,נדמה לי ,לא רק החתולים המיוחמים.
(מבטלת בלגלוג) אוה...
אל חשש ,משוררת נכבדה ,אני ,יצוין על הסף ,עשוי
ממטאטא ,קש ,יצור מצויר ונעלה ,צמתי המאפירה מוצאה
מן השידה ,מימי הרוקוקו של גיתה .סגפן בלתי נסבל ,גם
אם יטביעו אותי בנהר השכחהֵּ [ ,ל ֵּתה -במקור .המתרגם]
מה כבר יש לי לשכוח –
מעל לכל ,כמה כאב אתה מעורר בנשמתי –
כן אני – לפתות אותך ַכ ָוו ָנתי –
למה דווקא אותי? אבל הייתי שמחה לדעת את שמך ,אמור,
איך קוראים לך?
28צרפתית :אה טוב.
גיליון 42תאטרון 83 
