Page 326 - M.BIYALIK_hyiti psanter levadi.M.BIYALIK_hyiti psanter levadi.1A

‫‪Pg: 326 - 11-Back 21-12-05‬‬

‫הדמות הנרתעת‪ ,‬״מן החושך ‪ /‬לא רצתה להיכנס לאור״‪ .‬השתיים התפצלו זו‬
‫מזו והידרדרו לשסע פנימי‪ .‬בשירים אחרים מוצגת העמדה ההפוכה‪ .‬הדוברת‬
‫רוצה ״להיות בתוך הברק״ (עמ׳ ‪ ,)33‬להתקיים אך ורק בשטח הזוהר הזהוב‬
‫שלו‪ .‬היא אומנם ״מהלכת עד קו החושך״ שהיא נמשכת אליו‪ ,‬הולכת וחוזרת‬
‫והולכת‪ ,‬אבל לעולם לא תחצה אותו‪ .‬בשיר אחר הפיצול הוא בין הזמרת‪,‬‬
‫שאינה חדלה לשיר בחוצות‪ ,‬ובין ישות גברית‪ ,‬הוא ש״אם עוזבים אותך‬
‫לרגע״ אתה ‪ /‬״זועם כמו כלב״‪ .‬ההוא המוזנח‪ ,‬שאולי גם נותן ביטוי לאפשרות‬
‫שהמעמד הציבורי של הזמרת מרחיק אותה מאינטימיות זוגית‪ ,‬אכן מלא זעם‪.‬‬
‫הזמרת מתמסרת לאהבת הקהל‪ ,‬ואילו הוא רוגן ככלב‪ :‬״את בשלך מזמרת״‬
‫(עמ׳ ‪ .)28‬מלבד כל אלה תמיד מרחפת מעל לראש הזמרת הסכנה ש״באחד‬
‫הימים לא יישמע קולה״ (עמ׳ ‪ ;)*21‬ואכן אלישע מייחדת שיר בפרוזה לתיאור‬
‫מצב שבו הדוברת מנסה בכל כוחה לשמוע את שירת הזמרת‪ ,‬העולה בקנה‬
‫אחד עם הבחנה ביפי ה״דברים״ בשעת בין הערביים‪ .‬אבל היא מודה‪ :‬״אינני‬
‫שומעת את הזמרת ואינני מחכה את יופיים ‪ /‬של הערב החשכה היורדת״‬
‫(עמ׳ ‪ .)24‬אומנם‪ ,‬מסתבר שדווקא ההיאלמות הזאת אולי תחולל את ״נס״‬
‫האינטימיות עם ״הקרוב לנפשי״‪ .‬שוב‪ ,‬מסתמן שסע בין אומנות ציבורית‬

‫לאינטימיות‪.‬‬
‫בצד שירי הזמרת משתרע בקובץ מרחב מאיים פחות מזה שהכרנו‪ .‬אומנם‬
‫הקשיים או הניגודים היסודיים במקומם עומדים‪ .‬״רוב האנשים לא יפים ‪/‬‬
‫ואני צריכה לומר ליפה שהוא יפה״; אבל מסתבר שזו עבודה קשה ואולי לא‬
‫אפשרית‪ .‬״היופי מופיע לרגע ואני שוכחת את פניו״‪ .‬לפעמים הגעגועים‬
‫ליופי מסוים מזכירים דווקא יופי אחר (עמ׳ ‪ .)*9‬הדוברת היא לעיתים ילדה‬
‫ש״קירות ענקיים סגרו״ עליה‪ ,‬ו״ביער לא היו ציפורים״‪ .‬אבל מישהי‪ ,‬אולי‬
‫ציפור נועזת‪ ,‬הצליחה בכל זאת למצוא חורים בקירות ולשחרר את הילדה‬
‫ממצוקתה (עמ׳ ‪ .)20‬הציפורים מסמנות את המצב שהייתה הדוברת רוצה‬
‫להיות שרויה בתוכו‪ ,‬בעיקר בזכות התנועה המקשרת אותן למרחקים‪.‬‬
‫הדוברת אפילו מנסה ללון ״בתוך ציפור גדולה״ (להיות ציפור בחלומה); אבל‬
‫לא ניתן לה להישאר במסתור הזה‪ .‬הציפור המגוננת נשדדת ונפרמת‪ ,‬ולדוברת‬
‫״לא הייתה ציפור ללון בה״ (עמ׳ ‪ .)19‬הציפורים נוסעות עם בוא הסתיו ״אל‬
‫חומות האינסופית״‪ ,‬ואילו הדוברת נשארת בביתה שהרוחות בוכות בו (עמ׳‬
‫‪ .)*58‬הדוברת מנסה להרחיב ולהעמיק את השייכות שלה לעולם‪ ,‬ליבשות‪,‬‬
‫למים הרבים‪ .‬היא נאחזת באדמה ב ַיחפ ּות ובעירום‪ ,‬שומעת את פעימות הלב‬
‫הקצובות שלה (עמ׳ ‪ ;)*15-14‬אבל‪ ,‬למעשה‪ ,‬היא אינה יכולה להכיל בתוכה‬
‫לא ארץ‪ ,‬לא עיר‪ ,‬לא רחוב‪ ,‬ואפילו לא בית‪ .‬״לא נעים לי לחשוב שהחדר הזה‬

‫‪ | 326‬דן מירון‬