Page 320 - 4

‫˘‡‪ ˙ÂÏ‬אב העזר חלק א ‪˙·¢˙Â‬‬ ‫¯‪Ù‬‬

‫אוכל בו אי מעידי ‪ .‬ודברי רמב" מכווני ע"פ‬ ‫בגובה אי יכול להעיד על המגויד ואכילת חיה‪ ,‬כי‬
‫פי' של הב"ח דמתני' אהדדי אתמר שצלוב ושוב‬ ‫אי העי שולט יפה ולק"מ ק' הש"ס‪ .‬אלא נ"ל אה"נ‬
‫ואביי ורבא נדחקו לתר עפ"י סברת המקשה שלא‬
‫המיתוהו‪.‬‬ ‫עלה על דעתו חילוק זה‪ ,‬אבל באמת לא צריכא‬
‫לאוקמא מתני' דפלוגתא דרבנ וראב"ש או בסכי‬
‫‪ Ó"ÓÂ‬מה שהחליט הב"ח עפי"ז דמתני' בצלוב‬ ‫מלובנת דיש לחלק כנ"ל‪ ,‬ומשו"ה לא מייתי הרמב"‬
‫ה שקלא וטריא דסכי מלוב ‪ .‬אלו דברי ב"ח ז"ל‬
‫בידיו כדכתיב שרי ביד נתלו‪ ,‬אבל בחנק‬ ‫והמה דחוקי ולפע"ד‚ דלא בריר ל דצלוב הוא‬
‫מת מיד ומעידי עליו‪ .‬הנה מה שרצה ב"ח לומר‬ ‫בגובה שאי העי שולט עליו דאפשר הוא רק בקורה‬
‫שבימיה לא נהגו מלכיות להמית בחניקה‪,‬‬ ‫קומת איש וכל הנסקלי שנתלי בב"ד אינ בגובה‬
‫ובתשובה נדחק מאוד ליישב דברי תוס' פ"ק דסוטה‬
‫ח' ע"ב‪ ,‬וג הט"ז )סי' יז סקמ"ג( הקשה עליו מתרגו‬ ‫כצליבתו של המ ‪.‬‬
‫רות ע"ש‪ .‬מ"מ לא היה צרי לזה אפי' נימא דג אז‬
‫היו נוהגי המלכות לחנוק בצליבה מ"מ ג נוהגי‬ ‫‡‪ ‡Ï‬דקושית הב"ח עכ"פ ]קיימא[ מי דוחקיה‬
‫לתלות ביד ולהמיתו אח"כ וכדכתיב שרי ביד‬
‫נתלו‪ ,‬ותלוהו וזבי ‪ .‬וא"כ לפי סברת הב"ח‬ ‫ולאוקמי מתני' כתנאי או בסכי מלובנת‪,‬‬
‫דמשנתלה בצוואר לא יחיה ע"כ מיירי משנתינו‬ ‫לימא הב"ע בצלוב בגובה שאי העי שולט בו‪.‬‬
‫בצלוב בידו‪ ,‬אבל בצוואר מעידי עליו‪ .‬א כ"ז עפ"י‬ ‫וקושיא זו אני אומר דפשיטא לש"ס דהאי צליבא‬
‫סברתו מבלי שו ראיה‪ ,‬והשכל יעיד להיפו‬ ‫לאו בגובה מדתנ והחיה אוכלת בו‪ ,‬והיינו ארי וזאב‬
‫דהנחנק יחיה זמ מה אח"כ א יתירו החבל יחזור‬ ‫או אפי' כלב וחיה בגובה מי העלה אותה‪ ,‬וה"ל‬
‫הרוח למקומו ויחיה‪ ,‬והרי אפי' נטבע במי ונכנסו‬ ‫למימר והעו אוכל בו שהוא אוכל בגובה‪ ,‬ועוד‬
‫מי לגופו וג חנקוהו מעשי בכל זמ ועיד‬ ‫מגויד משמע חתיכת חרב שבני אד עולי וחותכי‬
‫שמהפכי אותו ומוציאי המי ממנו ומחזירי‬ ‫בשרו‪ ,‬ודוחק שעולי בסול על הצליבה‪ .‬ועוד‬

‫רוחו בקרבו ויק ויחי‪.‬‬ ‫דבמתני' משמע מגויד קוד הצליבה‪.‬‬

‫‪ ¯·„‰Â‬ידוע ומפורס שהנידוני במלכות בזמנינו‬ ‫‪ „ÂÚÂ‬מדקתני לקמ )קכא‪ ,‬א( גבי מי שאי לה סו‬

‫הקוסטור משבר מפרקתו על גבי יתד‬ ‫המתנה כדי יציאת הנפש ולא קתני לי' הכא‪,‬‬
‫תקועה בגובה הצליבה כדי שימות מהר וצרי לזה‬ ‫ש"מ הכא מיירי שהצלוב בידיו ובי עיניו ולא שיי‬
‫אומנות יתירה‪ ,‬ואל"ה היה חי זמ רב‪ ,‬ואי מתירי‬ ‫למתני שיעורא אלא בנפל למי ואינו רואיהו צרי‬
‫החבל יחיה ממש‪ ,‬וכיו שצרי לזה אומנות ממילא‬ ‫לשער א כבר יצא נפשו במצולת המי ‪ ,‬אבל היכא‬
‫כיו שלא ראינו שנעשה בו האומנות ההוא כראוי‪,‬‬ ‫שהוא למראה עיניו מה שיעורא שיי הא למראה‬
‫לא גרע מבהמה שהיא בחזקת שאינה זבוחה אעפ"י‬ ‫עינו ישפוט א יצא נפשו וא לאו לא מעיד‪ .‬מכל‬
‫שהיא זבוחה לפנינו‪ ,‬כל שיש בו שו ספק‪ ,‬ואי לאו‬ ‫הנ טעמי פשיטא למקש דמיירי בצלוב למטה‬
‫דרוב מצוי אצל שחיטה מומחי היינו חוששי‬
‫שהשוחט אינינו מומחה‪ ,‬וג א השוחט לפנינו‬ ‫ופרי מברייתא ונדחקו בשינוי דחיקא‪.‬‬
‫צרי בדיקה א הוא מומחה‪ ,‬מכ"ש דניחוש הכא‬
‫שלא היה הקוסטינר בקי או שלא עשה אומנתו‬ ‫‪ Ï"ÒÂ‬לרמב" דמתני' ל"מ קאמר‪ ,‬ל"מ צלוב‬
‫כראוי‪ .‬ותרי עובדא ידענא ואחד מה היה דינו‬
‫ליתלות עד ערב ואז נמסר לחכמי הרופאי לנתחו‬ ‫בגובה והעו אוכל בו וירו בו חצי או‬
‫וללמוד בו חכמת הניתוח ולא נשבר מפרקתו‬ ‫דקרוהו בדקר ארו ובני אד עומדי למטה והוא‬
‫והרגישו בו חיי והכניסוהו למי והחזירוהו‬ ‫צלוב בעליונו של צליבה דאי מעידי שהרי אי‬
‫לחיותו‪ ,‬ולא ידעתי אי חי זמ רב או לא אבל עכ"פ‬ ‫יכולי להסתכל בו יפה‪ ,‬אלא אפי' בתחתיתו‬
‫איננו בחזקת מת‪ ,‬דנהי דחזקת חי נמי אזלא ליה‬ ‫ומגויד בסכי לפנינו וחיה אוכלת בו למטה‪ ,‬מ"מ‬
‫וחזקת אשת איש דאשה כיו שנגמר דינו ויצא ליהרג‬ ‫אי מעידי משו דראב"ש יכול לכוות ולחיות‪,‬‬
‫ונעשה בו מעשה ההריגה‪ ,‬מ"מ חזקת מת נמי לית‬ ‫או חיישינ לסכי מלוב וכו'‪ ,‬אמנ הרמב"‬
‫כהרמ"ה כרבנ דראב"ש‪ ,‬וג לא חיישינ לסכי‬
‫ליה ולא עדי ממשאל"ס‪.‬‬ ‫מלובנת ע"כ לא פסיק כמשנתינו אבל עכ"פ בצלוב‬
‫בגובה ודקרוהו בדקר ארו וירו בו חיצי או עו‬

‫‚‪.'ÂΠ„" ÚÙÏ ÌȘÂÁ„ ‰Ó‰Â :Ï"ˆ ‡Ó˘ .‬‬