Page 138 - 30322
P. 138

‫‪  138‬׀  ג׳ודי אלן מלפס‬

‫ממצמצת בעיניי ומביטה לשמאלי וקולטת את הגבר שאת הקוביות‬
‫שלו נישקתי במשך השעה האחרונה מבזיק אליי חיוך עליז‪ .‬״אין לי‬

                 ‫מושג מאיפה באת‪ ,‬אבל את לא זזה מהשולחן הזה‪.‬״‬
‫״האמת היא שאני צריכה לשירותים‪,‬״ אני אומרת‪ ,‬ומניחה את‬
‫הכוס הריקה שלי על מעקה בקרבת מקום‪ .‬״תן לי שתי דקות‪.‬״ אני‬

                              ‫רצה לעבר השירותים הקרובים ביותר‪.‬‬
‫לאחר שאני רוחצת את ידיי ומורחת שכבה חדשה של שפתון‪ ,‬אני‬
‫מסתובבת לעשות את דרכי בחזרה לשולחן ונתקלת בג׳ס בדלת‪ .‬״היי‪,‬‬
‫את בסדר?״ אני שואלת שעה שהיא נחפזת לתוך אחד התאים וסוגרת‬

                                                          ‫את הדלת‪.‬‬
                            ‫״כן‪ ,‬בגללך גם לי יש חשק להשתין‪.‬״‬
‫אני מחייכת ומחליטה להוסיף מעט סומק בעודי ממתינה לה‪ .‬אני‬
‫שומעת אותה מדיחה את המים ומסבה את תשומת ליבי אל הכניסה‬
‫לשירותי הנשים‪ ,‬כאשר לפתע מישהו נכנס פנימה‪ .‬אני מתכווצת‬
‫ברתיעה בעודי קולטת שמדובר בגבר — הבחור שאת הקוביות שלו‬
‫נישקתי במשך כל הלילה‪ .‬״הממ‪ ...‬שירותי הגברים נמצאים בצד‬
‫השני‪.‬״ אני צוחקת‪ ,‬אך הוא נותר אדיש לדבריי‪ .‬למעשה‪ ,‬הלסת שלו‬

                                                             ‫נוקשה‪.‬‬
                                               ‫״תחזרי לשולחן‪.‬״‬
‫״סליחה?״ מברשת הסומק שלי קופאת במקומה על הלחי שלי‪,‬‬
          ‫שעה שהוא פוסע לעברי ומתחיל להתקרב יתר על המידה‪.‬‬
‫״אמרת שתי דקות‪ .‬עברו כבר חמש‪.‬״ הוא עומד מעליי בעוינות‪.‬‬
‫האם הוא משחק איתי באיזשהו משחק איומים מטופש? להרף עין‬
‫זה עובד‪ ,‬ואף שאני מתעצבנת ליבי מתחיל להלום בקצב מסחרר‪.‬‬
‫אך עד מהרה אני מצווה עליו להירגע‪ .‬חייתי בפחד במשך תקופה‬
‫ארוכה מדי‪ .‬אני מסרבת להניח למנוול הזה להפחיד אותי‪ .‬אני‬
‫מתחילה ללכת במטרה לחלוף על פניו‪ ,‬מוכנה לאסוף את ג׳ס ולצאת‬

                                                               ‫מפה‪.‬‬
‫״רגע אחד‪ ,‬גברת קטנה‪.‬״ נתיב היציאה שלי נחסם‪ ,‬והוא לופת‬
‫את זרועי‪ ,‬אוחז בה בתקיפות רבה מכדי שיהיה ניתן להחשיב כמחווה‬
   133   134   135   136   137   138   139   140   141   142   143