Page 222 - 30322

‫פרק ‪17‬‬

‫מוחי היה שרוי בתוהו ובוהו‪ ,‬כך שאינני זוכרת הרבה מהנסיעה לביתו‬
‫של ת׳יאו‪ .‬אולם חשתי בליבו ההולם בפראות תחתיי בעת שהוא‬
‫נכנס למכונית‪ ,‬שעה שאני צמודה אל החזה שלו‪ ,‬והרגשתי אותו נרגע‬
‫בהדרגתיות בעודו מעסה את ראשי ומנשק את שיערי‪ .‬הרגשתי את‬
‫הפניות שקאלום ביצע עם המכונית‪ ,‬והרגשתי כל פעם שעצרנו —‬
‫ברמזורים‪ ,‬בצמתים ובכיכרות — עד שעצרנו בפעם האחרונה‪ .‬צלצול‬
‫הטלפון שלי מוציא אותי מהייאוש שאני חשה‪ ,‬ומוחי המטושטש‬
‫מתעורר לחיים ומזכיר לי שאני אמורה להיות בבית‪ ,‬עם חברתי הטובה‬
‫ביותר ובקבוק יין‪ .‬לא פה‪ ,‬מתמודדת עם ההשלכות של מזגו של ת׳יאו‪.‬‬
‫״ג׳ס‪,‬״ אני אומרת בקול חנוק‪ ,‬שוכחת את עצמי לרגע ומנסה‬
‫להתנתק מחזהו של ת׳יאו כדי למצוא את הטלפון שלי‪ .‬הוא רושף‪,‬‬

‫גופו מתקשח‪ ,‬ואני קופאת במקומי שעה הוא נוהם באזהרה‪.‬‬
‫״למען השם‪ ,‬איזי‪,‬״ הוא מטיח בזעף‪ ,‬חזהו מתרחב נוכח נשימה‬

‫עמוקה ומרגיעה‪ .‬צודק או לא‪ ,‬זה רק משלהב את כעסי אף יותר‪.‬‬
‫״אז תשחרר אותי‪,‬״ אני אומרת בזעף בזמן שהדלתות נפתחות‪,‬‬

‫הודות לג׳פרסון‪.‬‬
‫״מיס ווייט‪.‬״ הוא מהנהן בראשו ומתרחק מהמכונית כדי לתת‬
‫לת׳יאו מרווח לצאת‪ ,‬זרועותיו הגדולות מרתקות אותי בחוזקה לעומת‬

‫גופו‪ ,‬מסרבות להרפות ממני‪.‬‬
‫״הטלפון שלי‪.‬״‬

‫״הוא אצל קאלום‪,‬״ אומר ת׳יאו באדישות ופוסע בנחישות לעבר‬
‫הבית‪ .‬אני מביטה מעבר לכתפי‪ ,‬רואה את קאלום עם הטלפון שלי‬
‫צמוד לאוזנו‪ ,‬מתקדם בעקבותינו‪ .‬ברגע שאנחנו נכנסים לאחוזה‪,‬‬
‫ת׳יאו מוריד אותי לרצפה‪ ,‬וכפות ידיו מרתקות אותי למקומי כדי‬

‫להבטיח את יציבותי‪ .‬״בסדר?״ הוא שואל‪ ,‬בוחן אותי במבטו‪.‬‬
‫״בסדר‪,‬״ אני משיבה בקיצור נמרץ‪ ,‬מסתובבת לעבר קאלום‬