Page 224 - 30322

‫‪ 224‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫עיניו נעצמות בתבוסה‪ ,‬וידו נשלחת לעברי‪ .‬אני מתעלמת ממנה‬
‫וחולפת על פניו בסערה‪ ,‬נכנסת למשרדו המהודר ומתמקמת על כיסא‬
‫הניצב מול שולחנו‪ .‬שתי שניות לאחר מכן הדלת נסגרת‪ ,‬ומספר שניות‬
‫אחר כך בחדר מופיע ת׳יאו מודאג למראה‪ ,‬והוא פוסע סביב שולחנו‬

‫בעודו מתיר את עניבתו‪.‬‬
‫אני מתאמצת להסדיר את נשימתי בעודי מנסה להתעלם מיופיו‬
‫של הגבר שניצב מולי‪ .‬למרבה הפלא‪ ,‬מזגו העצבני מושך אף יותר‬
‫מכל תכונותיו האחרות‪ .‬הוא מהוסס‪ ,‬מתוח‪ ,‬ופניו הן ארשת של חוסר‬

‫ודאות‪ .‬הוא נראה פגיע‪ .‬זה הדבר הכי מקסים שראיתי מימיי‪.‬‬
‫הוא מתמקם לאיטו על כיסאו ומניח את עניבתו על השולחן‪.‬‬
‫״עד כמה אני בצרות?״ הוא שולח לעברי חיוך מתוח שאני מחסלת‬

‫באמצעות מבט מלוכלך בודד‪ .‬״וואו‪ .‬עד כדי כך‪ ,‬אה?״‬
‫״הרגע שמת קץ לכל תקווה שהייתה לי להחזיק במשרה שלי‪.‬״‬
‫הוא משפיל את מבטו‪ ,‬מסתיר ממני את בושתו‪ .‬זה מגוחך‪ ,‬אך‬
‫החרטה שלו משככת מעט את סערת הרגשות שבה אני נתונה‪ .‬לפחות‬
‫הוא מבין עד כמה נורא מה שהוא עשה‪ .‬לפחות הוא לא מתנהג כמו‬
‫אידיוט מוחלט‪ .‬״עושים לך עוול‪ .‬אני לא מוכן לתת לזה לקרות‪,‬״‬
‫הוא אומר בקול חלוש‪ ,‬מחפש לשווא אחר הצדקה למעשיו‪ .‬״חסכתי‬
‫מסאגדן את העונש שהגיע לו — את העונש שרציתי לתת לו — מפני‬

‫שהאושר שלך חשוב לי‪ .‬העבודה שלך עושה אותך מאושרת‪.‬״‬
‫״ואחר כך בזבזת את כל המאמץ הזה‪,‬״ אני אומרת‪ ,‬מפני שאני‬
‫מניחה שהיה זה מאמץ אדיר מצידו של ת׳יאו להתאפק ולא להשמיד‬
‫את סאגדן‪ .‬״נכנסת בסערה למשרד של הבוסית שלי ועשית שם בלגן‪.‬״‬
‫הוא רוכן קדימה בכיסאו בחטף‪ ,‬אך אני נותרת במקומי‪ ,‬לא‬
‫מוטרדת מתנועתו המהירה‪ .‬״לא עשיתי שם בלגן‪ ,‬עד שהמאבטח‬

‫התחיל לגעת בי‪.‬״‬
‫״כל כך הפחדת את סוזן‪ ,‬שהיא כמעט חטפה התקף לב‪.‬״‬

‫״ציינתי את העובדות‪.‬״‬
‫״אתה צעקת את העובדות!״ אני צורחת‪ ,‬תוך כדי שאני מניפה את‬
‫ידי ושולחת ערימת מסמכים המונחת על שולחנו להתעופף ברחבי‬