Page 218 - 30322

‫‪ 218‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫המתגודדים בכניסה לבית החולים‪ .‬״סליחה‪,‬״ אני צועקת‪ ,‬נאבקת בכל‬
‫כוחי במטרה לסלק את האנשים מדרכי‪.‬‬

‫עד שאני מגיעה למחלקה‪ ,‬אני כבר מתקשה לנשום‪ ,‬גופי שטוף‬
‫זיעה וריאותיי צורבות‪ .‬בסמוך לכניסה אני מאטה את הקצב לכדי‬
‫ריצה איטית‪ ,‬מנסה להרגיע את קצב הנשימה שלי ולשכך את סערת‬

‫הרגשות שאני מרגישה‪.‬‬
‫ואז אני שומעת את ההמולה‪ ,‬ומתכווצת ברתיעה נוכח צליל קולו‬
‫של ת׳יאו הרועם ברחבי בית החולים‪ ,‬מהדהד בין כל הקירות‪ .‬״אתם‬
‫לא יכולים להשעות אותה על משהו שהיא לא עשתה‪,‬״ הוא צועק‪.‬‬

‫״אני לא אתן לזה לקרות!״‬
‫״אדוני‪ ,‬בבקשה‪ .‬אתה לא יכול פשוט להתפרץ לפה ולהקים‬
‫מהומה‪.‬״ קולה הגבוה והמבוהל של סוזן מגיע אל אוזניי‪ ,‬ואני טומנת‬
‫את ראשי בין כפות ידיי באימה‪ .‬״בבקשה תעזוב‪ ,‬או שאיאלץ להזעיק‬

‫את המאבטחים‪.‬״‬
‫״תזעיקי אותם‪ ,‬לכל הרוחות‪,‬״ שואג ת׳יאו‪ .‬״בשביל איזה טיפש‬
‫היא עובדת? את מכירה את איזי‪ .‬את טוב ליבה ואת המסירות שלה‬
‫לעבודה‪ .‬את מתכוונת להניח לשמוק העלוב הזה להעמיד בספק את‬

‫היושרה ואת השם הטוב שלה?״‬
‫אני נישאת בעקבות צליל קולו אל משרדה של סוזן‪ ,‬ורואה שהדלת‬
‫פתוחה וסוזן צמודה לקיר‪ ,‬חרף העובדה שת׳יאו נמצא מעברו השני‬
‫של השולחן שלה‪ ,‬אם כי יש לציין שאגרופיו מונחים על משטח העץ‪,‬‬

‫בעודו רוכן לפנים‪ .‬קאלום עומד מאחור‪ ,‬דומם וחרישי‪.‬‬
‫״אני חייבת לנהוג לפי הפרוטוקול‪,‬״ מגמגמת סוזן‪ ,‬מבטה מוסט‬
‫לעברי‪ ,‬שעה שאני עומדת בפתח משרדה‪ .‬אני מקווה שהיא יכולה‬
‫להבחין בכנות בעיניי‪ ,‬בדאגה ובחרטה על התנהגותו המאיימת של‬
‫ת׳יאו‪ .‬אם לפני כן היא הייתה מודאגת בנוגע לקשר שלי איתו‪ ,‬הרגע‬

‫ת׳יאו העניק תוקף לחששותיה‪ .‬נוכחותו מאיימת‪ .‬מטילת אימה‪.‬‬
‫״ת׳יאו‪,‬״ אני אומרת‪ ,‬בעודי ניגשת אל גבו העולה ויורד בכבדות‪.‬‬

‫״בבקשה‪ ,‬בוא פשוט נלך‪.‬״‬
‫״לא‪ ,‬איזי‪ .‬לא לפני שמישהו פה יתחיל להתנהג בהיגיון‪ ,‬במקום‬