Page 216 - 30322

‫‪ 216‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫לא צריך לעשות זאת‪ .‬אין לו שום פציעת ירי‪,‬״ אני אומרת לו‪ ,‬לסתי‬
‫כואבת מנוקשות‪ .‬״אבל יש לו אינספור עצמות שבורות‪.‬״‬
‫ת׳יאו מתכווץ ברתיעה‪ .‬״מה אמרת?״‬

‫״איך היית מסוגל?״ אני שואלת‪ ,‬מתאמצת לא לרעוד נוכח הזעם‬
‫התוסס בקרבי‪ .‬״אמרתי לך להניח לו‪ ,‬אבל בכל זאת החלטת ל —״‬

‫הוא לופת אותי בזרועותיי‪ ,‬ואני מזנקת בבהלה‪ ,‬אך אינני‬
‫מצליחה להיחלץ מאחיזתו‪ .‬היא תקיפה מדי‪ .‬הפנים שלו‪ ,‬נוקשות‬
‫מרוב תסכול‪ ,‬ניצבות היישר מול הפנים שלי‪ .‬״מעולם לא הנחתי‬

‫עליו אצבע‪.‬״‬
‫״שקרן‪,‬״ אני מטיחה בו‪ .‬״כמה נוח‪ ,‬השארת אותנו במכונית לכמה‬

‫דקות‪ .‬לאן הלכת?״‬
‫״לשלם על החניה‪.‬״‬
‫״אתה בטוח?״ אני שואלת‪ ,‬אוזרת את כל כוחותיי במטרה‬
‫להיחלץ מאחיזתו של ת׳יאו‪ .‬״כי הפציעות של סאגדן מספרות‬

‫סיפור אחר‪.‬״‬
‫״איזה פציעות‪ ,‬לכל הרוחות?״‬
‫״לסת שבורה‪ ,‬אף שבור‪ ,‬זרוע שבורה‪ .‬הוא דיווח על הפציעות‬
‫למשטרה‪ ,‬ת׳יאו‪ .‬הם יעצרו אותך‪ ,‬אני אאבד את העבודה שלי‪ ,‬וקרוב‬
‫לוודאי שיעצרו גם אותי‪ ,‬בתור שותפה לדבר עברה‪.‬״ אני מרימה את‬
‫ידי בזעם ובהלה‪ ,‬שוכחת את עצמי לרגע‪ ,‬ומשגרת אותה לעבר כתפו‪.‬‬
‫זהו מהלך מטופש‪ ,‬המונע מחוסר אונים ותו לא‪.‬‬
‫הוא אוחז בי מפרק כף ידי בלי להסב את מבטו‪ .‬עיניו נצבעות‬
‫בגוון של טירוף‪ ,‬ואני נסוגה לאחור בחשש‪ ,‬פרק כף ידי עדיין נתון‬
‫באחיזתו האיתנה‪ .‬שפתיו מתעקלות‪ .‬״הוא מסר למשטרה הצהרה וטען‬

‫שפירקתי אותו במכות?״‬
‫אני מהנהנת‪ ,‬לא מעיזה לפצות את פי‪ .‬הבעת פניו רצחנית‪.‬‬
‫נחיריו מתרחבים‪ ,‬הוא מרפה מפרק כף ידי ומרכין אליו את מבטו‬
‫לאחר שאני מתחילה לעסות את הכאב הקל שאני חשה נוכח אחיזתו‪.‬‬
‫הפעם בעדינות‪ ,‬הוא אוחז בזרועי ותופס פיקוד על עיסוי הנקודה‬
‫הכואבת‪ ,‬לפני שהוא מקרב אליה את שפתיו ונושק לה בעדינות‪ ,‬תוך‬