Page 244 - 30322

‫‪ 244‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫קולטת אותו מתכווץ ברתיעה בעודי מתרחקת ממנו‪ ,‬הזעם שחסם את‬
‫גרוני הופך כעת לרגש‪ ,‬הדמעות הולכות ומצטברות‪ ,‬הייאוש נעשה‬

‫כבד מנשוא‪.‬‬
‫״איזי‪ ,‬רגע‪.‬״ הוא חולף על פניי‪ ,‬תוך כדי שהוא מקפיד לא לגעת‬
‫בי‪ ,‬וחוסם את הפתח‪ .‬אני גומעת במבטי את כפות רגליו היחפות‪ ,‬את‬
‫החוט של מכנסי הג׳ינס הבלויים שלו המשתרך לאורך השטיח שעה‬

‫שהוא פוסע לעברי‪ .‬״לעולם לא אפגע בך‪.‬״‬
‫אני מביטה בו‪ ,‬לא מצליחה להסתיר את הדמעות בעיניי‪ .‬״לא‬
‫פיזית‪ ,‬נכון‪ .‬אבל אתה פוגע בי פה‪.‬״ אני טופחת בידי על החזה שלי‪.‬‬
‫״בית החולים היה חוף המבטחים שלי‪ ,‬ת׳יאו‪ .‬היה זה המקום היחידי‬
‫בעולם שבו הרגשתי בטוחה‪ ,‬ואתה גזלת את זה ממני‪.‬״ אני ממהרת‬
‫להשפיל את מבטי‪ ,‬מבינה שאמרתי יותר מדי‪ ,‬ועוצמת את עיניי‪,‬‬

‫מקווה שהוא לא יוסיף לדחוק בי‪.‬‬
‫״איזי‪ ,‬תסתכלי עליי‪,‬״ הוא מפציר בי‪ ,‬ידו נשלחת אל ידי באיטיות‪.‬‬
‫אינני נסוגה מפניו או עוצרת בעדו‪ ,‬ובמקום זאת מניחה לידו לרפרף‬
‫על גבי עורי ברכות‪ ,‬לפני שהוא אוחז בידי‪ .‬אני נושאת אליו את מבטי‪,‬‬
‫ומוצאת בעיניו את היגון והייאוש שאני בעצמי חווה‪ .‬״אני רוצה להיות‬
‫חוף המבטחים שלך‪,‬״ הוא לוחש‪ ,‬מרים את ידי אל הלחי שלו ומחזיק‬
‫אותה שם‪ .‬מגע הזיפים שלו בכף ידי מחוספס‪ ,‬אך עדין כל כך‪ .‬אינני‬

‫רוצה שמגע ידו ישפיע עליי כך‪ ,‬אולם הוא משרה עליי שלווה‪.‬‬
‫אני מפסידה בקרב ולא מצליחה להתאפק‪ ,‬דמעות זולגות במורד‬
‫לחיי שעה שהוא עוטף אותי בעדינות בזרועותיו‪ .‬אני מרגישה מותשת‬
‫וחסרת אונים‪ ,‬ועם זאת בטוחה יותר מכפי שאי פעם הרגשתי בעבר‪.‬‬
‫הוא גזל ממני את המקום הבטוח שלי‪ ,‬והחליף אותו באחר‪ ,‬אולם‬
‫קרוב לוודאי שהמקום הבטוח החדש שלי בלתי חדיר‪ .‬הוא עשוי פלדה‬
‫ומבוצר בברזל‪ .‬הוא אמיתי‪ ,‬והוא יכול להעניק לי מחסה אמיתי‪ .‬הוא‬

‫המחסה שלי‪.‬‬
‫אני מייבבת לתוך החזה של ת׳יאו‪ ,‬שעה שמחשבות מייסרות‬
‫גועשות במוחי‪ .‬אני יכולה שיהיו לי העבודה שלי והביטחון שמציע לי‬
‫בית החולים‪ ,‬או שאני יכולה שיהיה לי את ת׳יאו ואת הביטחון שהוא‬