Page 264 - 30322

‫‪ 264‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫״ב׳צריך לכבד׳‪ ,‬את מתכוון אליך או אליי?״ אני שואלת‪ ,‬בעודי‬
‫לוחצת את ידו‪.‬‬

‫הוא פורץ בצחוק ומסמן לנו לבוא בעקבותיו‪ ,‬בעודו מתחיל‬
‫להתקדם במורד המסדרון‪ .‬״לשנינו‪ ,‬יקירתי‪.‬״‬

‫אנחנו חוצים את המפתן ונכנסים למרחב פתוח עם דלתות כפולות‬
‫המשתרעות על גבי כל הקיר האחורי‪ ,‬והמובילות אל גינה קטנה אך‬
‫מטופחת בקפידה‪ .‬המרחב העצום מרוהט בצמצום ומחולק למטבח‪,‬‬
‫פינת אוכל וטרקלין‪ .‬ת׳יאו מציע לי כיסא ליד שולחן לבן גדול‪ ,‬ואני‬

‫מתמקמת עליו‪.‬‬
‫״קפה?״ שואל סטן‪ ,‬בעודו מניח על השולחן קנקן קפה ומתיישב‬
‫לצידנו‪ .‬״או משהו חזק יותר?״ הוא מבזיק לעבר ת׳יאו חיוך משועשע‪.‬‬
‫״קפה‪,‬״ משיב ת׳יאו‪ ,‬שנדמה שמתעלם מניסיונו של סטן להתלוצץ‪.‬‬
‫״אולי אני צריך משהו חזק יותר‪.‬״ הוא מרים לעברי את קנקן הקפה‪,‬‬
‫ואני מהנהנת בראשי‪ .‬מי הברנש הזה‪ ,‬ומה אנחנו עושים פה? והשאלה‬
‫שמדאיגה אותי עוד יותר — למה שמישהו מהם יזדקק למשקה חזק‬

‫יותר? השעה אחת עשרה בבוקר‪ ,‬למען השם‪.‬‬
‫ת׳יאו נועץ בסטן מבט כמעט קצר רוח‪ ,‬שעה שהוא מוזג לי קפה‪,‬‬
‫ולאחר שהוא מגיש לי אותו‪ ,‬אני עוטפת את הספל בכף ידי‪ .‬ואז אני‬

‫ממתינה שמישהו מהם ישפוך מעט אור על המתרחש‪.‬‬
‫״אז‪.‬״ סטן מתרווח לאחור בכיסאו‪ ,‬עיניו מרפרפות ללא הפוגה‬

‫ביני לבין ת׳יאו‪ .‬״איך החיים?״‬
‫״לא היית בפלייגראונד כבר כמה חודשים‪,‬״ אומר ת׳יאו‪ ,‬מתעלם‬

‫מהשאלה שלו‪ .‬״התחלת להשתעמם מכל הניצחונות?״‬
‫סטן מצחקק קלות‪ .‬״נשאר רק אדם אחד שיכול לעמוד מולי‪ ,‬והוא‬

‫לא מוכן להילחם בי‪.‬״‬
‫״אתה לא רוצה שהוא יילחם בך‪,‬״ ת׳יאו משיב בפנים חמורות סבר‪,‬‬
‫שמץ של איום אופף את דבריו‪ .‬״יש לך ידיים מוכשרות‪ .‬אנחנו לא‬

‫רוצים שהן ייהרסו‪.‬״‬
‫סטן מרכין את מבטו אל ידיו ומחייך‪ .‬״זו האמת לאמיתה‪.‬״‬
‫ראשי נע מצד לצד‪ ,‬בעודי מנסה לעקוב אחר השיחה‪ .‬״אתה‬