Page 268 - 30322
P. 268
268׀ ג׳ודי אלן מלפס
אני בטוחה שאלוהים לא היה רואה בעין יפה הצמדת אקדח לרקה של
אדם אחר .ת׳יאו עשה כמה דברים איומים ונוראיים .אני בולעת רוק
בכבדות ונשענת לאחור בכיסא שלי ,עיניי נתונות אל הגבר שגנב
את ליבי .האם זה פשע? האם זה דבר רע שהתאהבתי בו? אני הופכת
בשאלה שוב ושוב ,שעה שסטן עובד ,ולא מצליחה להתקרב ולו במעט
למסקנה כזאת או אחרת .האם משהו יכול להיות נורא ונפלא בעת
ובעונה אחת?
ברגע שסטן מסיים לשרטט את קווי המתאר של הקעקוע ,הוא
מתיישב במקומו ומסמן לת׳יאו שיבחן את התוצאה .ולאחר שת׳יאו
נותן את אישורו בהנהון ראש תקיף ,אני שוב מנסה לשרבב את צווארי
ולהעיף מבט חטוף בנעשה ,אך ללא הועיל .ואז נשמע צליל הזמזום
הגבוה של המחט המכנית ,וסטן אט־אט מתקרב אל החזה של ת׳יאו,
מוסיף למתוח את עורו הדרוך .ת׳יאו מתכווץ קלות ,התנועה מלווה
בצליל המתכתי של האזיקים הנחבטים במוט המתכת בגב הכיסא.
בתגובה לכך סטן נרתע באימה ,וכפות ידיו מתרחקות מחזהו של
ת׳יאו ,שעה שהוא מתרחק נוכח נשימה עמוקה .צליל הזמזום החד
נפסק.
״הכל טוב ,בן אדם?״ שואל סטן ,ומתבונן בו בקפידה.
אני מחזירה את מבטי אל ת׳יאו ,בדיוק ברגע שבו עיניו פוגשות
בעיניי .פניו ארשת חתומה ,אך לסתו המחוספסת נוקשה ,ובזה הרגע
אני מבינה שהוא חיפש את מבטי בניסיון למצוא מעט שלווה .אט־אט
ריאותיו מתרוקנות מאוויר ,תוך כדי שהוא ממקד בי את מבטו בעודו
משעין את דופן פניו על החלק הפנימי של זרועו הגדולה.
חיוך פושט בשפתיי ,ואני נרגעת מעט נוכח הידיעה שהוא שואב
ממני את השלווה שלו .אני משרה עליו רוגע .האם זה יהפוך לעניין
שבשגרה במסגרת מערכת היחסים שלנו? האם זה ייתכן? מוצא חן
בעיניי לחשוב על עצמי בתור מקור הרוגע שלו .בתור זו שמעניקה לו
את השלווה הנחוצה לו.
צליל הזמזום נשמע בשנית ,ואני מקבעת את מבטי אל מבטו של
ת׳יאו שעה שסטן חוזר לעבוד עליו ,תוך כדי שאני מהרהרת כיצד
