Page 272 - 30322

‫‪ 272‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫אומרת לעצמי ומשחררת אוויר בקולניות‪ .‬לכל הרוחות‪ ,‬מה הוא עושה‬
‫פה? אני במרחק מאות קילומטרים מעברי‪.‬‬

‫אני כושלת בצעדיי לפנים בליווי צווחה מבוהלת‪ ,‬לאחר שהדלת‬
‫מאחוריי נפתחת לפתע ות׳יאו מופיע במקום‪ ,‬הוא מודאג‪ ,‬כשם שהיה‬
‫כשנמלטתי מהסטודיו‪ .‬חשוב מאוד שאצליח להתעשת לפני שאשתף‬
‫את ת׳יאו במה שעורר בי חרדה עוצמתית כל כך‪ .‬לעולם לא אוכל‬
‫להסביר לו בלי להיכנס לפרטים הכואבים‪ .‬ת׳יאו יאבד את עשתונותיו‪.‬‬
‫אינני יכולה לומר שאינני רוצה לראות את המנוול הרשע הזה מתייסר‬
‫בכאב‪ ,‬אך אני גם לא רוצה לעורר את שדי העבר‪ .‬אני לא רוצה שת׳יאו‬

‫ידע מה הוא עשה‪ .‬זה מחפיר‪ ,‬דוחה‪ .‬לא ייאמן‪.‬‬
‫אך מבעד לתוהו ובוהו של תודעתי‪ ,‬אני מצליחה להבחין בדבר‬
‫מה‪ .‬הפחד שלי קשור יותר לכך שיהיה עליי לספר לת׳יאו על עברי‬
‫המזעזע‪ ,‬ופחות למה שהגבר הזה עלול לעשות לי‪ ,‬לאופן שבו הוא‬
‫עלול לפגוע בי שוב‪ .‬מפני שעכשיו אני חזקה יותר‪ ,‬אני יודעת את זה‪.‬‬
‫ומפני שכאשר ת׳יאו עומד לצידי‪ ,‬הוא איננו יכול לגעת בי‪ .‬אך ת׳יאו‬

‫יכול לגעת בו‪ .‬ולרסק אותו‪ .‬אולי אפילו לרצוח אותו‪ .‬אולי?‬
‫״היי‪,‬״ אני אומרת בקול חנוק‪ ,‬בולעת רוק בכבדות וזוקפת את גבי‪.‬‬

‫אני משטה בעצמי‪ .‬אני אחוזת אימה‪ ,‬והוא מודע לכך‪.‬‬
‫״מה קורה?״ חולצתו נתונה בידו‪ ,‬והוא לא ממהר ללבוש אותה‪.‬‬
‫״הכול בסדר‪.‬״ אני מסיטה את מבטי מחזהו העצום‪ ,‬נראית אשמה‬

‫לא פחות מכפי שאני נשמעת‪.‬‬
‫הוא נוהם‪ .‬״או שתאמרי לי למה התחלת להתנהג כמו חיה מבוהלת‪,‬‬

‫או שאני אגש לשם ואברר בעצמי‪.‬״‬
‫אימה פושה ברחבי גופי‪ ,‬מכרסמת אותי מבפנים‪ ,‬שעה שאני פונה‬
‫להביט בת׳יאו‪ .‬״אני פשוט רוצה ללכת‪.‬״ אני מושיטה אליו את ידי‬
‫ללא התראה‪ ,‬והוא תופס אותה ולופת אותה בחוזקה‪ .‬המחווה מסבה‬

‫לי נחמה‪ ,‬אך גם מזהירה אותי‪.‬‬
‫שפתיו נקפצות ושרירי צווארו תופחים נוכח המאמץ של שיניו‬

‫החשוקות‪ .‬״אל תכריחי אותי לגשת לשם‪ ,‬איזי‪.‬״‬
‫שפתי התחתונה מתחילה לרעוד‪ ,‬ודמעות מתחילות לעקצץ‬