Page 266 - 30322

‫‪ 266‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫מעלה זיכרונות‪ .‬״המהלכים שלך‪ ,‬בן אדם‪ .‬הרגשתי כאילו שאני צופה‬
‫בריקוד‪,‬״ הוא אומר בקול מהורהר‪ .‬״ריקוד יפה‪.‬״‬

‫ת׳יאו מתנועע בכיסאו‪ ,‬ניכר עליו שהוא חש באי נוחות‪ .‬כמובן‬
‫שתנועותיו של ת׳יאו היו אלגנטיות ומלאות חן‪ .‬כך הוא הצליח‬
‫להימנע מכך שייגעו בו‪ .‬אחרת אני מניחה שהנזק שהוא הסב ליריביו‬
‫היה חסר תקנה‪ .‬כל גבר שנכנס לזירה עם ת׳יאו קיין פצח בריקוד עם‬

‫המוות‪ ,‬תרתי משמע‪.‬‬
‫ת׳יאו לוחץ את ברכי‪ ,‬שובה את תשומת ליבי‪ .‬אני אסירת תודה‬
‫על ההפוגה ממחשבות מפכחות כל כך‪ .‬״תפסיקי לחשוב‪,‬״ הוא מצווה‬
‫עליי בעדינות‪ .‬ואז הוא מביט בסטן‪ .‬״אפשר לגשת לעניין שלשמו‬

‫התכנסנו?״‬
‫״בטח‪ .‬בוא נעבור למקום שבו קורה הקסם‪.‬״ הכיסא של סטן חורק‬
‫על גבי הרצפה‪ ,‬שעה שהוא קם ממקומו‪ ,‬מוחא כף וחוכך את כפות‬

‫ידיו‪ .‬״אני אלך להביא את האזיקים שלי‪.‬״‬
‫אני קמה ממושבי בעזרתו של ת׳יאו‪ .‬״אזיקים?״ אני שואלת‪,‬‬
‫ונושאת אליו את מבטי שעה שהוא מוביל אותי אל הגינה ובמורד‬

‫השביל המוביל אל חלקו האחורי של מבנה נפרד‪.‬‬
‫״כן‪ ,‬אזיקים‪.‬״‬

‫החדר שאליו אנחנו נכנסים בעל חזות קלינית‪ ,‬עם כיסא שחור‬
‫עצום באמצע‪ ,‬מספר שרפרפים ומספר ארונות מטבח המכתרים‬
‫את המרחב‪ .‬יצירות אומנות ממוסגרות מעטרות את הקירות‪,‬‬
‫ומעברו השני של החלל ישנו חלון שדרכו נשקף אזור המתנה‬
‫מלא באנשים המעלעלים בתיקיות‪ .‬סטן מסיט את הווילון‪ ,‬וכולם‬

‫נעלמים‪.‬‬
‫״אתה עושה קעקוע נוסף?״ מעולם לא עלה בדעתי עד עכשיו‪,‬‬
‫בעת שאני מבחינה בצמד אזיקי המתכת בידיו של סטן‪ ,‬לנסות להבין‬
‫כיצד מישהו הצליח לקעקע את ת׳יאו בלי שראשו ייעקר תוך כדי‬

‫התהליך‪ .‬״הוא עומד לאזוק אותך?״‬
‫״בהחלט‪ ,‬שלא יהיה לך ספק בכך‪.‬״ סטן צוחק בזמן שת׳יאו‬

‫מתמקם על הכיסא השחור‪ .‬״אני אמיץ‪ ,‬אבל לא עד כדי כך‪.‬״‬