Page 290 - 30322

‫‪ 290‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫שהקדרות מוחלפת בחיוך —״ ספרי לי על הילדות שלך‪ ,‬איזי‪ .‬בואי‬
‫נכיר אחת את השנייה‪.‬״‬

‫נושא השיחה שבחרה ג׳ודי מביא להיפוך בתפקידים בינינו‪ .‬אני‬
‫מסיטה את מבטי‪ ,‬ומשחקת בשולי הכוס שלי‪ .‬״אין יותר מדי מה‬
‫לספר‪,‬״ אני משקרת‪ .‬״גדלתי בהייבורי‪ ,‬למדתי בקינגס קולג׳‪ ,‬ומאז‬
‫סיום הלימודים אני עובדת בבית החולים רויאל לונדון‪.‬״ שקרים‬
‫נוספים‪ ,‬ואני מעווה פנים לעצמי‪ ,‬בעודי שומעת את גוון קולי המכני‪.‬‬
‫״ובכן‪ ,‬נכון יותר לומר שעבדתי בבית החולים רויאל לונדון‪.‬״ עד‬

‫שבנך השתולל ברחבי המחלקה שבה עבדתי‪.‬‬
‫כפי שציפיתי‪ ,‬ג׳ודי מתעלמת מהמשפט האחרון שלי‪ .‬״למה בחרת‬
‫לעבוד בתור אחות?״ היא שואלת‪ ,‬נדמה שהיא לא קלטה את הטון‬

‫הרובוטי בתשובתי‪.‬‬
‫״החלום שלי היה להיות רופאה‪ ,‬אבל לא היה לי מספיק כסף כדי‬

‫לממן את הלימודים בבית הספר לרפואה‪.‬״‬
‫״מה לגבי ההורים שלך? הם לא היו יכולים לעזור לך לשאת בעול‬

‫הכספי?״‬
‫אני נוצרת את לשוני לרגע‪ ,‬אך אינני מבטאת את המחשבה‬
‫שחולפת במוחי — מדוע היא שואלת אותי על זה‪ ,‬בזמן שאני מוכנה‬
‫להמר בחיי על העובדה שת׳יאו כבר סיפר לה שהוריי מתו‪ .‬״אבא שלי‬
‫מת כשהייתי קטנה מאוד‪,‬״ אני בכל זאת מסבירה לה‪ ,‬לאחר שאני‬
‫מחליטה שכבר מוטב שאענה לה‪ ,‬במקום לשאול מדוע היא שואלת‬

‫אותי אף שהיא יודעת‪ .‬״אמא שלי מתה לפני עשר שנים‪.‬״‬
‫פניה נופלות‪ ,‬והיא מניחה את הכוס שלה על השולחן‪ .‬״אוי‪ ,‬איזי‪,‬‬

‫אני כל כך מצטערת‪.‬״‬
‫אני חשה בתלם עמוק החורש את מצחי‪ .‬״ת׳יאו לא סיפר לך?״‬
‫״לא‪.‬״ היא מנידה בראשה לשלילה‪ ,‬ואחר כך ניגשת אל הצד שלי‬
‫בשולחן ומתיישבת לצידי‪ .‬אני מביטה בה‪ ,‬מבולבלת מעט‪ .‬״סליחה‬
‫ששאלתי‪ .‬זה בוודאי כואב לך מאוד‪ .‬בת כמה היית כשאיבדת את‬
‫אמא שלך‪ ,‬שבע עשרה?״ אני מהנהנת בראשי‪ ,‬והיא עוצמת את‬
‫עיניה‪ ,‬מתקשה לעכל את תשובתי‪ .‬״אני איבדתי את אמא שלי‬