Page 310 - 30322
P. 310
310׀ ג׳ודי אלן מלפס
ויתכונן לקראת מגע ידיי .העיניים שלו לא נפקחות בהדרגתיות .הן
נפקחות בחטף ,ואני מתכווצת מעט ברתיעה .ואז הוא ממצמץ מספר
פעמים ,משפשף את ארובות עיניו במרץ לפני שהוא מוצא אותי בשנית.
אני מחייכת ,חוזרת לכרוע לפניו ,ומניחה את כפות ידיי בחיקי.
״חשבתי שאני חולם.״ קולו מחוספס וצרוד משינה .״מה קורה?״
״למה אתה שוכב פה?״ אני שואלת ,ומרכינה את מבטי במורד גופו
הארוך .״למה לא באת למיטה?״
הוא מכחכח בגרונו ,מתרומם ממקומו ,מסיר את רגליו הארוכות
מדופן הספה ומתרווח לעומת כרית הגב .״הייתי צריך לישון.״ הוא
משעין את ראשו לאחור ולוטש את מבטו בתקרה .״לא רציתי להעיר
אותך.״
״או להסתכן בכך שתפרק אותי במכות אם אנסה להתכרבל איתך.״
ראשו לא זז ממקומו ,אך מבטו מורכן ומשתררת בינינו דממה.
״אני אף פעם לא רוצה לפגוע בך,״ הוא אומר ,ומתכוון להרבה יותר
מאשר למובן הגופני בלבד.
אני מהנהנת בעודי מרימה את ידי ומושיטה אותה לעברו .״אני
מצטערת שהאשמתי אותך .אני יודעת שזאת לא אשמתך .פשוט —״
הוא אוחז בידי ומחזיר אותה למקומה בחיקי ,דוחה אותי .״הייתה
לך כל זכות להאשים אותי.״ כפות ידיו נלחצות לעומת הספה והוא קם
ממקומו ,מתנשא מעליי מלוא קומתו .״זה קרה באשמתי.״ הוא חולף
על פניי בזהירות ,מקפיד לא לגעת בי ,ופוסע לעבר חדר האמבטיה,
מותיר אותי על ברכיי ,להתבונן בו מתרחק .ייסורי כאב מפלחים את
ליבי.
״אבל פני בסדר,״ אני קוראת לעבר גבו ,בעודי נעמדת על רגליי.
הניתוק שלו לא מוצא חן בעיניי ,וגם לא האשמה הבוקעת מכל
נקבובית ונקבובית בעורו .אתמול בלילה הייתי נחושה בדעתי שהוא
ירגיש את זה .מצאתי נחמה בכך שהרגיש אשם .עכשיו ...עכשיו זה
מפחיד אותי .הנחתי לקשיים שלי להשתלט עליי ולהכתיב את התגובה
שלי ,ולכן אני נמלאת חרטה .״ת׳יאו ,זאת לא אשמתך .כעסתי .לא
התכוונתי —״
