Page 306 - 30322
P. 306
306׀ ג׳ודי אלן מלפס
״היא שבה להכרה ,והיא לא זוכרת דבר.״
״וואו .אני בטוחה שת׳יאו רותח מזעם.״
אני מהנהנת בהסכמה ,על אף שהייתי משתמשת בביטוי הרבה
יותר עוצמתי כדי לתאר את תגובתו .״בלשון המעטה.״
״הבחורה האומללה .למי לכל הרוחות יש ביצים להיכנס למועדון
של ת׳יאו ולעשות דבר כזה? בוודאי יש לו משאלת מוות.״
אני מביטה בדלת מעברו השני של החדר ,בעודי מהרהרת
בהצהרתה של ג׳ס .משאלת מוות .״אכן,״ אני אומרת חרש ,קולי
מהורהר .המועדון הבלתי חדיר של ת׳יאו נחדר .הפלייגראונד כבר
איננו מקום שאסור להתעסק איתו .ת׳יאו כבר איננו אדם שאסור לגעת
בו .האירוניה של מחשבתי החרישית איננה נעלמת ממני .הגבר שמחוץ
להישג יד כבר איננו כזה .המסקנה שלי רק מעצימה את הדאגה שלי.
כמה זמן ת׳יאו יוכל להישאר מתחת לרדאר? כמה זמן יחלוף לפני
שהוא ייפצע מהחרב? ״באיזו משמרת את עובדת מחר?״ אני שואלת
בליווי אנחה כבדה.
״המוקדמת .באמת כדאי שכבר אפרוש למיטה.״
״אתקשר אלייך מחר.״ אני מנתקת את השיחה וטופחת על הלחי
עם הטלפון שלי ,לא מסוגלת להתנער ממחשבותיי .מחוץ להישג יד.
ואני תוהה לעצמי ,בזמן שת׳יאו מוריד את חומות ההגנה שלו למעני,
האם הוא חושף את עצמו בהיבטים אחרים של אורח החיים שלו?
במקום המקור לכוח שלו ,האם אני בעצם המקור לחולשתו?
