Page 302 - 30322
P. 302
302׀ ג׳ודי אלן מלפס
היא מסבה אליי עיניים מעורפלות ,מבטה נבוב .״את בטח מרגישה
כמו הרופאה הפרטית שלי.״
אני מחייכת ,שעה שתחושת הקלה מציפה אותי .היא מזהה אותי.
״האמת היא שאני אחות.״ אני מכסה אותה בשמיכה .״מה שלומך?״
״כואב לי הראש.״ היא מניחה כף יד על הגבה שלה .״השתכרתי
כהוגן ואני לא זוכרת מה קרה?״
אני נושכת את שפתי ,תוהה לגבי הדרך הטובה ביותר לבשר לה.
אני לוקחת מספר משככי כאבים משולחן סמוך ,ומגישה לה אותם
בליווי כוס מים .״אני חושבת שסיממו אותך ,פני.״ אין שום דרך
לייפות זאת .זאת האמת לאמיתה ,ועליה לדעת.
הבעתה הופכת מהורהרת; מייסר אותי לראות את הקרב המתחולל
במוחה בעודה מנסה להיזכר .״סיממו אותי,״ היא ממלמלת ,בעודה
מרכינה את מבטה אל שתי הגלולות בידה .״אני לא זוכרת.״
״תשתי אותן,״ אני מתעקשת ,בעודי מפעילה לחץ קל מתחת לידה,
כדי שהיא תרים את הגלולות לעבר הפה שלה.
״הן בטוחות?״ היא שולחת בי מבט בעודה מכניסה אותן לפה
ובולעת אותן עם מעט מים.
אני נושכת את שפתי .הבדיחה שלה מוצאת חן בעיניי ,אך אני
תוהה האם היא באמת קלטה את חומרת הדבר .״פני ,יש משהו שאת
כן זוכרת?״
״אני זוכרת ששתיתי כוס מים.״ היא מביטה בי וממצמצת בעיניה.
״ואני זוכרת שהייתי בדרכי לחדר ההלבשה ,כדי להתכונן להופעה
שלי.״
״ואחר כך?״
״שום דבר.״ היא מבזיקה לעברי חיוך רפה ,אוחזת בכוס המים
שלה בשתי ידיה ומניחה אותה על בטנה .״אבל אני מניחה שזה דבר
טוב ,נכון?״
אני מניחה יד על זרועה ולוחצת אותה .לאחר כל מה שעבר עליה,
האישה הזאת — שבקושי אפשר להגדירה כאדם בוגר — עדיין חזקה
כל כך .״דאגתי שתיקחי את גלולת הבוקר שאחרי .רק ליתר ביטחון.״
