Page 298 - 30322

‫‪ 298‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫לא פחות מכפי שהיה לפני כן‪ ,‬כאשר השארתי אותו להתמודד עם‬
‫ההשלכות של מבטי הזועף‪ .‬״מה שלומה?״ הוא שואל‪.‬‬
‫״חיה‪,‬״ אני מטיחה בו בקיצור נמרץ‪.‬‬

‫״אני אתן לכם קצת פרטיות‪.‬״ קאלום‪ ,‬שרוצה להימלט מהאווירה‬
‫הקודרת‪ ,‬מסתלק מהחדר במהירות הבזק‪ .‬אני מתבוננת בגבו הנעלם‬
‫ובדלת הנסגרת מאחוריו‪ ,‬ואחר כך מסבה את תשומת ליבי בחזרה אל‬

‫פני‪.‬‬
‫״איזי‪ ,‬אני מעולם —״ ת׳יאו פותח ואומר‪.‬‬
‫״תפסיק‪,‬״ אני קוטעת את דבריו בלי להביט בו‪ .‬״אל תספר לי‬
‫עד כמה אתה מרגיש רע‪ ,‬ת׳יאו‪ .‬המקום הזה אמור להיות בטוח‪ .‬היא‬
‫הייתה אמורה להיות מוגנת‪ .‬האישה האומללה כבר עברה די והותר‪.‬״‬
‫״אף אחד פה מעולם לא הפר את החוקים‪ ,‬איזי‪ .‬אף אחד לא העז‬

‫לעשות זאת‪.‬״‬
‫״מי העז עכשיו?״ אני שואלת‪ ,‬ומסבה אליו את עיניי הנבובות‪ .‬״מי‬
‫מעז להיכנס למועדון של ת׳יאו קיין ולעשות דבר כזה?״ ידי מחווה‬

‫לעבר פני מחוסרת ההכרה‪.‬‬
‫״אני לא אנוח עד שאברר‪.‬״ נחיריו מתרחבים‪ ,‬איום מסוכן רושף‬

‫בעיניים הכחולות שלו‪.‬‬
‫״הגבר מהסמטה‪,‬״ אני אומרת‪.‬‬

‫״הוא במעצר‪.‬״‬
‫״אתה בטוח בזה?״‬
‫״אנדי בודק את העניין‪.‬״‬
‫״אתייחס לזה כאל תשובה שלילית‪.‬״‬
‫כתפיו הגדולות נשמטות‪ ,‬ועיניו מושפלות אל הרצפה‪ .‬רגשות‬
‫אשם מכרסמים בו‪ ,‬אך אינני מצליחה למצוא את טוב הלב הנחוץ כדי‬
‫שבכלל אוכל לנסות להרגיע אותו‪ .‬אין זה משנה שניסיונותיי יהיו‬
‫לשווא‪ .‬הוא מאשים את עצמו‪ ,‬ובהיעדר אדם אחר שיישא באשמה‬
‫כרגע‪ ,‬אינני יכולה אלא לתלות בו את האשמה בעצמי‪.‬‬
‫״היא אמורה להיות בבית חולים‪,‬״ אני רוטנת‪ ,‬אף על פי שאני‬
‫יודעת שדבריי חסרי כל תועלת‪ .‬״וצריך להזעיק את המשטרה‪.‬״‬