Page 296 - 30322

‫‪ 296‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫״אז מי‪ ,‬אם כך?״‬
‫״אין לי מושג‪.‬״‬

‫אני חושקת את שיניי‪ ,‬חוזרת להתמקד בפני ומכסה את גופה‪.‬‬
‫״אנחנו צריכים להשכיב אותה במיטה‪.‬״‬

‫״לא רציתי להזיז אותה לפני שתגיעי‪,‬״ מסביר קאלום‪ .‬״לא ידעתי‬
‫אם היא סובלת מפציעות‪.‬״ הוא מחליק את זרועותיו תחתיה ומרים‬
‫אותה מהרצפה‪ ,‬ואני מתרוממת יחד איתו‪ ,‬מחזיקה את השמיכות‬

‫במקומן‪.‬‬
‫״היא נפצעה‪,‬״ אני ממלמלת‪ ,‬בעודי נצמדת אל קאלום שעה שהוא‬
‫מוביל אותנו בחזרה לבית‪ .‬אני מביטה בת׳יאו בעודנו מתקדמים‪ ,‬לא‬
‫מסוגלת לרכך את הזעף בפניי‪ .‬״אבל רוב הפציעות החמורות אינן‬

‫גלויות לעין‪.‬״‬
‫ת׳יאו מתכווץ ברתיעה‪ ,‬כאב מחדד את תווי פניו שעה שהוא מטה‬
‫את ראשו לאחור ומביט בתקרה‪ .‬אני לא שואבת שום הנאה מהתגובה‬
‫שלו לעובדה הקרה שאני מציינת‪ .‬הוא אמר שהיא בטוחה פה‪ .‬הוא‬

‫טעה‪.‬‬
‫אני חוצה את הבית בעקבות קאלום‪ ,‬ולאחר שהוא מניח את פני‬
‫באותה המיטה שבה טיפלתי בה לפני שבועות ספורים‪ ,‬אני ניגשת‬
‫לרחוץ את ידיי‪ .‬קאלום נעלם וחוזר לאחר דקה‪ ,‬נושא בידיו שפע של‬
‫מצרכים רפואיים‪ .‬אני ניגשת למיטה‪ ,‬ומשתמשת במרפקיי כדי להסיט‬
‫את השמיכה מרגליה‪ .‬״אתה צריך לדאוג שמישהו ישיג בשבילה‬
‫גלולת היום שאחרי‪ ,‬ליתר ביטחון‪.‬״ בהיעדר רגליות לתמיכה ברגליים‪,‬‬
‫אני אט־אט ובעדינות מסיטה את רגליה של פני‪ .‬״אתה יכול לעזור‪,‬‬
‫בבקשה?״ אני שואלת את קאלום‪ ,‬ושולחת בו מבט‪ .‬הוא מתבונן בי‬

‫מפשקת את רגליה של פני‪ ,‬זעזוע קל נסוך על פניו‪ .‬״קאלום?״‬
‫״כן‪.‬״ הוא נד בראשו‪ ,‬מתעשת ונחפז אליי‪ .‬״איפה את רוצה אותי?״‬
‫״תחזיק את הרגליים שלה מהברכיים‪,‬״ אני מדריכה אותו‪ ,‬ומניחה‬

‫לו להחליף את ידיי בידיו‪ .‬״ככה‪.‬״‬
‫״אני מחזיק אותה‪,‬״ הוא מאשר‪ ,‬ונושא את מבטו אל פניה של פני‪,‬‬
‫במקום אל מה שנמצא ממש לנגד עיניו‪ .‬״מה את עושה?״ הוא שואל‪.‬‬