Page 222 - 16222
P. 222
222כסף כחול לבן|
הבכירים ,כולל חלק ממי שהיו בצד השני של המפה הפוליטית ,וכן
מצד אנשי ההסתדרות ,התעשיינים ושאר גורמי הכוח .האמון הזה לא
היה מובן מאליו ,וכפי שראינו הוא התערער לא פעם ולא פעמיים.
לא במקרה עבר כמעט עשור מהרגע שהיה ברור שנדרשת רפורמה
משמעותית ועד שממשלה ישראלית הצליחה להעביר רפורמה כזו .גם
בתקופת ממשלת האחדות רבים ניסו לתקוע מקלות בגלגלי התוכנית,
בין אם מתוך אינטרסים צרים ובין אם משום שלא היה להם אמון
במנסחיה .אבל בסופו של דבר ,ברגע האמת ,בשעה ה־ ,12התגבשה
קבוצה גדולה וחזקה דיה שהצליחה לשתף פעולה ,להתגבר על
המתנגדים ולהתקדם הלאה.
ישראל קיסר ומיכאל ברונו לא היו לחברים קרובים ,והיריבות בין
שמעון פרס לדוד לוי לא נעלמה .אבל בזכות ההיסטוריה המוסדית
והתרבותית של העם היהודי הצליחו האנשים הללו לעבוד יחד ולנוע
קדימה בתנאים שבהם רבים ממקביליהם במדינות אחרות לא הצליחו.
זהו הישג ראוי לציון שאיננו מובן מאליו .אולי היתה זו תוצאה של
ההרגל היהודי להגיע לעמק השווה בדרך של שכנוע ודיון לא אלים,
ואולי היתה זו תוצאה של היעדר פערים מעמדיים ניכרים בין הצדדים
או רמת שחיתות נמוכה יחסית — כך או כך ,היתה כאן הצלחה
יוצאת דופן .בסופו של דבר ,רמת האמון הגבוהה היא הגורם להבדל
הניכר בין האופן שבו מדינות כמו ישראל ,בריטניה ושבדיה מגיבות
למשברים כלכליים ,ובין האופן שבו עושות זאת מדינות כמו יוון,
ארגנטינה וזימבבואה.
לקח חשוב נוסף שתוכנית הייצוב מלמדת אותנו הוא שיש לשמור
על אופטימיות .מעקב ארוך טווח אחרי ההתנהלות הכלכלית של
ממשלות ישראל יכול להיות עניין מתסכל למדי; במקרים רבים נראה
שכולם מודעים לבעיה מסוימת ,כולם יודעים מהו הפתרון ההכרחי,
ובכל זאת אי אפשר להתגבר על קבוצות האינטרס ועל הנטייה של כלי
התקשורת והפוליטיקאים לפופוליזם שטחי .לעתים המאבק לרפורמה
נראה כמו מלחמה בטחנות רוח ,ונדמה ששום דבר לעולם לא ישתנה
לטובה .ואכן ,השינוי יכול לקחת זמן רב ,ויש מדינות שבהן הוא אולי
בלתי אפשרי ,אך תוכנית הייצוב מלמדת אותנו שבישראל השינוי