Page 38 - 14322
P. 38
38סמנתה יאנג|
פניו של ניק הבזיקו במחשבותי .הלום־צער .מבולבל .כועס.
ולאחריו ראיתי את הבעות פניהם המאשימות של מי שפעם היו
חברי.
"היא מתה במחשבה שהכול היה באשמתה .זאת לא היתה לגמרי
אשמתה .זאת היתה גם אשמתנו .אבל את לא יכולת להניח לזה ,אווה.
לא יכולת לסלוח לה .ועכשיו תחיי את שארית חייך בידיעה שאני
לעולם לא אסלח לך".
המחשבה שניק לעולם לא יסלח לי לא הפריעה לי .אבל המחשבה
שאני לא סלחתי לג'מה הפריעה בהחלט.
פעם ,לפני שנים רבות ,ג'ם היתה הדבר הכי קרוב שהיה לי
למשפחה אמיתית.
וממש כך ,הזיכרונות שניסיתי להדחיק החלו להציף אותי...
"אלה הולכים להיות שלושת הימים הכי טובים בחיים שלנו!" הריעה
ג'מה והשליכה את זרועותיה באוויר .הרוח הצליפה בשערה הכהה
שהגיע עד כתפיה ,העיפה אותו לאחור.
שלחתי לחברה הכי טובה שלי חיוך רחב ,והחזרתי את מבטי אל
הכביש .התרגשות מילאה אותי כשנהגתי במכונית הנפתחת הכחולה
שלה מערבה ,לאורך כביש .I-10זה היה סוף אפריל ,עמדנו לסיים
את הלימודים בתיכון ,הטקס היה אמור להיערך בעוד שבועות ספורים
בלבד ,והיינו בדרכנו ליהנות מטעימה ראשונה של חופש אמיתי.
"קואצ'לה ,2006בייבי!" ג'ם צעקה שוב.
"את ממש מתרגשת ,אה?" צעקתי מעל לקול הרדיו.
הרגשתי את עיניה החומות־ירוקות מחממות את פניְּ " .ברי־ ְּברי" —
היא קראה לי בכינוי החיבה שהעניקה לי כשהיינו ילדות — "זה היום
הראשון של שארית חיינו .בשלוש השנים האחרונות נאלצנו לסבול
את ההשגחה של ההורים שלי בק ֹו ָא ֶצ'לה .אנחנו סוף־סוף בנות
שמונה־עשרה ,נשים בוגרות שיכולות להקים אוהל בלי שאבא שלי
יתלונן שהמוזיקה רועשת מדי ואמא שלי תתבכיין שהיא צריכה לישון
באוהל .נכון ,אני אוהבת את זה שהם אוהבים אותי כל כך ,עד שהם
