Page 116 - 16222
P. 116
116׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
פעימה ,ואז נכנס להילוך גבוה ודופק בפראות עד שראייתי מטשטשת
ומתערפלת.
הפרפרים נואשים להתעופף.
ידיי רועדות ,אצבעותיי מעקצצות ,ואני לופתת את רצועות תיק
הגב שעל כתפיי .מתוך הבניין ,פחות משלושים מטר מולי ,יוצא הגבר
ממנו נפרדתי לפני שעות ספורות בלבד ,הגבר שאני רואה אפילו
כשאני עוצמת את עיניי ,לבוש ללא דופי ,כמו תמיד.
נאז.
הוא עושה כמה צעדים לעברי ועוצר ,עיניו מבזיקות לעברי ,אבל
הבעת פניו לא מגלה שמץ מההכרה שעולה בתוכי.
או שמץ מההתרגשות.
או שמץ מהשמחה.
כפות ידיי מתחילות להזיע ,ברכיי נחלשות .אני ממשיכה לצעוד
ליד מלודי ,מנסה להאזין לה כשהיא מפטפטת עוד ועוד ,אבל נוכחותו
הפתאומית מערערת אותי .אני ממשיכה להביט בו ,ממשיכה לחכות
שיראה אותי .עיניו מסתכלות בי כמה פעמים ,נוחתות על פניי ,אבל
בכל זאת — הוא לא מראה סימן כלשהו שהוא מזהה אותי.
לא קריצה.
לא חיוך.
אפילו לא עווית בלחיו.
בטני מתהפכת .אני לא בטוחה מה לעשות ,מה לומר ,מה לחשוב.
באותו רגע ,אני לא בטוחה בדבר .הוא פשוט עומד שם ,נינוח ,חמישה־
עשר ...עשרה ...חמישה מטרים מולי ,עד שהוא סוף סוף נפנה ממני,
מתמקד בבניין שאליו אנחנו צועדות.
אני מעיפה מבט לעבר המבנה ,רואה את סנטינו ליד הכניסה ,הוא
נראה עצבני כמו תמיד ,מחזיק את המצביעון שלו כמו מקל הליכה.
אני מעבירה ביניהם מבט מסוקרן כשאני מתקרבת ,ולבסוף מסיתה את
מבטי מנאז ,מתוחה מכדי להביט בעיניו.
אני כה קרובה עד שאני מריחה את הבושם שלו נישא אליי במשב
הרוח של אחר הצוהריים .אני חולפת על פניו ,מתענגת על הרגע הקל
