Page 230 - 16222
P. 230
230׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
דומה שהעולם רק עכשיו מתעורר לחיים ,אורות מהבהבים ואנשים
מציפים את הרחובות.
הלימוזינה חולפת על פני מלונות ,שמות שאני מזהה — מלון
ונציה ,סיזרס פאלאס ,הפלמינגו ,והבלאג'יו — ועוצרת ליד מלון האם
ג'י אם גראנד .אני מביטה בו בעיניים פעורות ,המבנה העצום מואר
בזוהר ירוק ,שמו בוער בצהוב בחשכה .אני בוהה בו בתדהמה כשאני
יוצאת מהלימוזינה .מרגישה כאילו אני בעולם אחר.
נאז יוצא ,עוצר לידי .דומה שהמקום לא עושה עליו רושם כלשהו,
כאילו זאת רק עוד נקודה על המפה ,עצירה בכביש החיים ,אבל את
החיים שלי זה משנה .מישהו נושא את המזוודות שלנו כשמכניסים
אותנו מבעד לכניסה מרוחקת ,נאז שוב מצמיד את ידו לגבי ,מוביל
אותי ,אבל לא נותן לי להשתהות מאחור .הלובי הפרטי שאליו לוקחים
אותנו אלגנטי ,מבודד מהכניסה הראשית ,מסוג המקומות שהייתי
מצפה מנאז לשהות בהם — רגועים ושלווים ,שעה שצעדים ספורים
מהם ישנו עולם סוער.
הכול סביבי משתנה במהירות האור .מובילים אותנו אל מחוץ
ללובי ,אל המעליות ,והאיש שנושא את התיקים שלנו לוחץ על
הכפתור של הקומה העליונה.
הפנטהאוז.
גבר — משרת ,מסתבר — מלווה אותנו למעלה ופותח את דלת
הסוויטה שלנו .ברגע שאני נכנסת ,עיניי נפערות .החלל רחב הידיים
שמולי שונה מכל מה שראיתי אי פעם .אני מביטה סביב בהלם בזמן
שנאז משוחח עם האיש ליד הדלת.
הסוויטה וסגנונה כמו מתחרים בסגנון ובעיצוב שבביתו של נאז.
יש בה חדר אוכל ,מטבח קטן ,סלון ,ואפילו אזור עם שולחן ביליארד.
המרצפות השחורות־לבנות בולטות לעומת הגוונים החומים־עמומים
והצהבהבים ששולטים בשאר העיצוב ,ואני מסתובבת במקום ,צעדיי
כושלים כשאני מתקרבת לקיר עשוי זכוכית .אני מביטה בו והמומה
לגלות שיש פה בריכה.
המשרת יוצא כשנאז מסרב לסיור המודרך שהוא מציע ,ומשאיר
