Page 140 - 23322
P. 140
תמי שמש קריץ
"אני מנמנמת קצת ",דבי פיהקה" ,נתראה בנחיתה".
העייפות הכריעה אף אותי .חרדת הטיסה נעלמה כלא הייתה.
התעוררתי רק כשמערכת הכריזה ביקשה מהנוסעים לחגור חגורות
בטיחות .היה קצת עומס בנמל ארצנו ,תור ארוך בביקורת הדרכונים,
ולאחר מכן עמדנו ליד מסוע המזוודות .ברוך שלף מהמסוע את התיק
שלי והושיט לי אותו .העמסתי את התיק על העגלה ואמרתי לברוך
שהתיק שלי מרגיש כבד יותר ,למרות שלא קניתי כלום" .ההרים
גבוהים יותר בדרך חזרה ",ענה ברוך .אז גם הוא מתקשה להיפרד
ממני ,התפשט חיוך על פניי.
החיוך שלי נסגר באחת בראותי את ידה המונפת של מאיה כגן
באולם מקבלי הפנים .לא הרים גבוהים בדרך חזרה ,רק מדרון .מדרון
שמוביל היישר לתהום .היא עמדה שם ,מודעת למבטים המזהים
של עוברי האורח ,שראו אותה בהצגות התיאטרון ועל המסך .יש
כוכבים שבחיי היום־יום מעדיפים להישאר אלמונים ,מאיה נראתה לי
מבושמת בריח פרסומה .אבל מה שעירער אותי יותר היה חיוכה מלא
הביטחון ,כאילו ברור שהאהוב שהשאיר אותה מאחור ישמח לראותה.
בעיקרון ,הגיוני ,זו הרי מחוות אהבה יפה ,למה שלא ישמח? כי ,כי,
כי ...הם אפילו לא דיברו בטלפון במהלך המסע .לפני צאתו הם ניהלו
שיחת להתעבר או לחדול .זה מה שברוך אמר לי .ולדברי דבי ,גם
לנוני הוא אמר את אותו הדבר.
דיבורים לחוד ומעשים לחוד .מאיה קיבלה ממנו נשיקה חמה בפה.
מרוב שהתאמצתי שלא יראו את מבוכתי ,התקשיתי להחליט אם ידע
שיפגוש אותה בנמל התעופה או שהופתע .אם ידע מראש ,זה היה אמור
לא רק להביך אותי ,אלא גם להעליב .הגבר שחמק ממיטתי שעות
ספורות קודם לכן ,נופל על צווארה של בת זוגו ,יש יותר עולב מזה?
"מישהי פה התגעגעה?" נעמי נתנה למאיה נשיקה על כל צד.
"איזה שיזוף ",מאיה התפעלה.
"חבל שלא יכולת לבוא איתנו ",עמרי הפגין אהדה.
שידבר בשם עצמו ,התעצבנתי עליו בחשאי כאילו ההדורים בינינו
140
