Page 172 - 10422
P. 172
ריק ריירדן
כלום לא קורה.
ואז ,פתאום ...עדיין כלום לא קורה.
חמש דקות נוספות חולפות .עוד כלום.
הדקות הופכות לשעה .מוזר איך זה קורה כשמחברים שישים
מהן יחד.
שמש אחר הצהריים שולחת קרניים אלכסוניות מבעד
לחלונות הקדמיים .היא הופכת את הגשר לתנור .זיעה נוטפת
במורד הצוואר שלי .לפנים של אסטר יש צבע של סרטן מבושל.
אפילו האיפור המושלם של נליניה מתחיל לזלוג .טופ גומר
קערת מים שנייה וממשיך להלחית בטירוף (אני לא חושבת
שהוא מבין קיצוב במים).
בחוץ דרו וקיה מאיישים את תותח הליידן .הם נראים
אומללים בציוד הצבאי המלא ובחגורות ההצלה.
הים נותר חלק וריק ,מלבד סוקרטס ששוחה לפנינו כמו דג
נווט .פה ושם הוא מזנק מהמים ומסתובב לעברנו באוויר .הוא
מסתכל אלינו בחיוך הצדדי שלו .אני מדמיינת אותו חושב,
קדימה ,אנשים! גם אם יפוצצו אתכם או משהו כזה ,לא נורא!
אני אהיה בסדר!
"אנחנו עדיין בחיים ",אסטר מציינת" .זה טוב .אולי עברנו
את המבחן".
אני מקווה שהיא צודקת .אבל די קיוויתי שנקבל אישור
כלשהו .אני מוכנה להסתפק בפרצוף מחייך ענקי בתצוגת
חיישן המיקום .או בקונפטי .הדממה הזאת מלחיצה.
השמש בדיוק הגיעה לאופק כשאני פוקדת לדומם מנועים.
השמים בהירים .אם יש אי בסביבה ,אנחנו אמורים להיות
מסוגלים לראות אותו .זה היה אמור להיות היעד שלנו .אין כאן
שום דבר.
הפה שלי יבש כמו נייר אורז.
172
