Page 177 - 10422
P. 177
בת המעמקים
הסלעים .המבנה נראה כל כך שברירי ,כאילו מספיקה סערה
אחת כדי לעקור אותו ממקומו .הוא בהחלט לא נראה גדול
מספיק לעשרים איש.
ובכל זאת ,החרק המלווה מוביל אותנו לעברו .במרחק
חמישה־שישה מטרים ממנו הוא מכבה את מנוע הספינה.
"טיה ,תתכונני לעגון ",אני אומרת" .חרק מלווה ,יש הרשאה
לעלות לחוף?"
הרחפן מקפל את לשון התיל שלו ,יורק עוד ניצוץ חשמלי
ומעופף משם .אני מחליטה לראות בזה תשובה חיובית.
הצוות קושר את הווארונה למעגן .אני הראשונה לרדת
מהספינה ,ובעקבותיי ג'ם ,אסטר וטופ.
על המזח אני נתקפת באותה תחושה של חוסר התמצאות,
שמציפה אותי תמיד כשאני יורדת לחוף .הרגליים שלי מנסות
לפצות על היעדר תנועת הגלים .זה מבלבל .אדמה מוצקה...
מעולם לא בטחתי בה .בטח ובטח אחרי מה שקרה לבית הספר.
הידיים של ג'ם מרחפות מעל נרתיקי האקדחים" .מה
עכשיו?"
דלת הצריף נפתחת בקול חבטה .אני נעמדת לפני ג'ם למנוע
ממנו לשלוף את האקדחים.
גבר גבוה ,רזה וכהה־עור יוצא אל האור .ג'ינס הסקיני הלבן
שלו וחולצת הכדורגל עם הפסים האנכיים מדגישים את הגפיים
הדקות וגורמים לו להיראות כמו דמות אנימה — אולי אחד
מהפיראטים מ"וואן פיס" .בשיער השחור הקצוץ שלו יש מעט
שיבה .בידיו המכוסות כפפות מטבח הוא מחזיק תבנית לחם
לוהטת שמדיפה ריחות חמאה ושום.
הפה שלי מתמלא רוק.
"אנה דקר ,כן?" יש לו חיוך ידידותי" .את נראית בדיוק כמו
ההורים שלך".
177
