Page 38 - 10422
P. 38
4
כמה ילדים מהכיתה שלי עומדים ליד המעקה ובוכים .אחרים
מתחבקים .אחרים מחפשים נואשות קליטה בניסיון לשלוח הודעות
לחברים או להזעיק עזרהֵ .אל ֹואיז ֶמ ְק ָמנ ּוס מייללת וזורקת אבנים
על הים .ק ּו ֶּפר דאן צועד הלוך ושוב כמו אריה בכלוב ,בועט
בגלגלים הקדמיים של האוטובוס ואז באחוריים.
הלחיים של נליניה מוכתמות בשבילי מסקרה כמו גשם
מלוכלך .היא עומדת מגוננת מעל אסטר ,שיושבת בשיכול
רגליים על האדמה ומתייפחת אל תוך הפרווה החומה־לבנה של
טופ.
ג'מניי טוויין אומר את מה שכולנו חושבים" :זה לא יכול
להיות".
הוא מנופף בזרועות ומצביע למקום שבו היה בית הספר
שלנו" .לא יכול להיות!"
אני לא ממש כאן .אני מרחפת בערך חמישה־עשר סנטימטרים
מעל הגוף שלי .אני מרגישה את הלב שלי פועם בכוח בחזה,
אבל זה דופק רחוק ,עמום ,כמו מוזיקה שבוקעת ממערכת
סטריאו בחדר שנמצא קומה מתחתיי במגורים .הרגשות שלי
עטופים בגאזה .שדה הראייה שלי מרצד בשוליים.
38
