Page 71 - 20122
P. 71
״איי דונט ספיק ג׳רמן! וואט איז דה פרובלם ויט מיי קארד ,מיס?״
שאלתי כשעוטפת אותי תחושת כישלון קשה .״נור דויטש!״ ענתה.
״מיין דויטש איסט נישט סו גוט!!!״ התעקשתי בפעם המאה האחת.
אז ארזה המוכרת את השלל והניחה אותו מתחת לקופה .״בגרמניה
מדברים גרמנית!״ אמרה בגרמנית נוזפת .הווריד במצח שלי התנפח
והחום עלה .חודשים של ניסיון להתאים ולהסתגל ,לדבר בשקט,
לשמור מרחק ,להפריד אשפה ,ללמוד את השפה ולדמיין שאני שייכת,
החווירו למשמע הצעקה ״שואה!!! שואה!!! שואה!!!!״ שמעתי את
הקריאה המשונה ולקח לי רגע להבין ,שהיא בקעה מגרוני .כל מה
שרציתי הוא להגיד לה את המילה האיומה ביותר בעולם ,בלי שתבין,
לפרוק את התסכול וללכת משם .כל הנוכחים פערו פה בתדהמה ,כולל
המוכרת ,שממש רעדה .נוט טו סלף :אנגלית הם לא מבינים ,אבל את
המילה ״שואה״ בעברית ,דווקא כן .הסתובבתי ויצאתי בלי לומר עוד
מילה .בכיתי ברחוב כמו ילדה קטנה .הודעתי ליוסף שאנחנו צריכים
למצוא מקום אחר לעשות בו קניות ושאין מצרכים לעוגת הגבינה.
השיעורים עם הארי נמשכו עוד חודשים ספורים ,עד שעבר עם אשתו
מווינה לנתניה ונאלץ ללמוד בעצמו תרבות חדשה וחוקים לא כתובים.
אמרתי לו שהוא יכול להיות רגוע ,אומנם אנשים מדברים חזק ,לא
שומרים מרחק וגם לא ממש ממחזרים ,אבל אצלנו ,גם אם שוברים
את השיניים ,כולם מסתדרים.
71
