Page 120 - 28222
P. 120
שרה פכטר
בימים שבהם הטילה על שכמה את מעמסת הביקורים הכבדה .או בכל
יום אחר .את הקשיחות היא ירשה מאבא ,אבל בסוף היא שירתה את
אמא .צחוק הגורל .משמעת עצמית חמורה .נזירית :לתחנה .שמונה
אפס אפס לעלות לאוטובוס .חמישים וארבע דקות של סיוט .קשה עם
עצמך .רכה לאחרים .חמישה לתשע לרדת .ואז שעה ועשרים הליכה
ברגל .עולים לקומה שלוש ,חדר ,104פותחים את הדלת .ניגשים
למיטה .רוכנים ומנשקים את אמא .בלי דמעות ,עדיין לא .עדיין לא
עשינו כלום ,אז עדיין לא מגיע .בלי דמעה אבל עם נשיקה וליטוף.
קשה לעצמך .רכה לאחרים .ולאמא .שהיא את בעצמך .שפתיה
נצמדות לשפתיה הלבנות מאוד והיא מלטפת את ידיה הגרומות,
הרופסות .בודקת את שקיות העירוי .הכול בסדר? הרי זה מה שמשאיר
אותה כאן ,איתנו ,עוד יום לחיות ולאהוב .שואלת את האחיות אם
יש חדש ונענית בשלילה .אין חדש ,בובה'לה .אמא כמו לפני יומיים,
מיידל'ע .האחיות התייחסו אליה כמו אל ילדה למרות שהיתה מבוגרת
מרובן .בפרט אחות מסוימת ,ערבייה נוצרייה מבית לחם ,שתמיד
אמרה לה ,בובה'לה ,את הקמע של המחלקה .והיה משהו מזדנב בצלה
של האחות הזאת ,שליוותה ושמרה את צעדיהן של הבת והאם ,ואף
ביקשה בלי להתבלבל מרעיה להתפלל עליה בזמן הדלקת נרות ,ורעיה
תמיד תהתה אם אין קורט דם יהודי בעורקיה ,והיתה מזכירה את שמה
בהבלעה בזמן הדלקת נר ההבדלה בין ישראל לעמים .ואז לא נותר
עוד מה לומר בקשר לאמא ,אז פותחים את התהלים ,עדיין מתנשפים
מהדרך ומתחילים באשרי האיש ואומרים את הספר כולו כאן ,בצלה
של השכינה השרויה למעלה ממראשותיו של חולה ,ומסיימים לאחר
שעתיים ועשרים ומנשקים בשנית את אמא ועכשיו גם אומרים אמא,
אמא'לה ,זו אני ,רעיוצ'קה ,אני אוהבת אותך מאוד מאוד ,ודמעת
אהבה גולשת מן העין על הסדין הצחור ,תוססת רגע ומרקידה לנוגה
זיוון של קרני שמש ירושלמיות ונבלעת .ואז הולכים את כל הדרך
חזרה ברגל עד התחנה המרכזית כי ככה זה כשאוהבים.
120
