Page 125 - 28222

‫אמצע שום מקום‬

‫אבל בלי שיראו‪ ,‬כי היא שמרה על המסגרת החרדית‪ .‬היא עישנה‬
‫ועישנה וצרכה כמויות מבחילות של קפה שחור‪ ,‬חזק‪ ,‬מבושל בסיר‬
‫קטן על אמגזית‪ .‬אכלה רק פרוסות חזה בקר נטולות שומן ועשתה‬
‫אמבטיות קרות כקרח‪ .‬היא עבדה לפעמים שמונה־עשרה שעות ביום‪,‬‬
‫כדי לרכוש לה ולילדיה בית‪ ,‬כי את החווילה המפוארת שראקי קנה‬

‫בשנות השפע האף־בי־איי עיקל מזמן‪.‬‬
‫הם גרו במרתף שכור‪ .‬שש נפשות בחדר אחד צפוף‪ ,‬חנוק וטחוב‪,‬‬
‫אבל הכסף הצטבר‪ ,‬כי אנשים שילמו לה‪ .‬הפעם הכול היה מסודר‬
‫ורשום ומתועד‪ ,‬כי למי יש כוח לאף־בי־איי‪ ,‬אבל לבית החדש הם‬
‫לא עברו מעולם‪ ,‬כי בינתיים הילדים גדלו והיה צריך כסף ללימודים‬
‫ואחר כך לחתונות‪ .‬והשנים הסתחררו במחול‪ .‬וכבר חמש־עשרה שנה‬
‫שאת'ל שכטר עובדת כמו משוגעת במרתף הטחוב על סיגריות וקפה‪.‬‬
‫וכשעלתה ארצה לרגל נישואיה של רעיה‪ ,‬התמוטטה והובלה לבית‬
‫החולים‪ .‬מצבה הידרדר אט־אט‪ ,‬ורעיה ישבה לידה‪ .‬ימים ולילות‪.‬‬
‫ובינתיים כתבה את'ל צוואה והורישה לה שמונים אחוז מרכושה‪:‬‬

‫לבכורתי‪ ,‬הילדה הארצישראלית שלי‪ .‬שמונים אחוז ממה שאין לי‪.‬‬
‫רעיה ידעה שהאמא המסוימת שלה היא לא כמו כל אמא‪ .‬את'ל‬
‫הקריבה את חייה על מזבח החלום להעניק לילדיה נורמליות ושפיות‪.‬‬
‫זה עורר בה הערצה‪ ,‬ואז חמלה על הקמטים שעיטרו את עורה הרפוי‬
‫והאפרפר של האם‪ ,‬ומשם צמחה אהבה גדולה עד אין קץ כלפיה‬
‫ועכשיו היא מתגעגעת כל כך‪ .‬ושוב צילצל הטלפון ושוב חמדה ענתה‬
‫ועורך דין היה על הקו‪ .‬שמו יוהנס האת'ווי‪ ,‬אירופאי במוצאו‪ ,‬ממשרד‬
‫האת'ווי את פויינג'ר‪ ,‬אמר‪ .‬הוא מברר פרטים‪ .‬אפשר את אמא?‬
‫רעיה הידקה את החלוק הרחב‪ ,‬האטום‪ ,‬מעל הקרע הקטן בחולצתה‪,‬‬
‫ומטושטשת ענתה על שאלותיו‪ .‬כן‪ ,‬אני רעיה‪ ,‬הבת של את'ל שכטר‪,‬‬
‫ושל ראקי שכטר (ששוחרר מהכלא הפדרלי לפני שנים‪ ,‬אבל העדיף‬
‫לנתק מגע עם ילדיו)‪ ,‬מנחלת עזריאל‪ .‬כן‪ ,‬שנת הלידה של אמא היא‬
‫‪ .1945‬יש לך מזל‪ ,‬אמר האת'ווי‪ ,‬עוד יומיים והיית מפסידה ארבעה‬

‫‪125‬‬