Page 137 - 28222

‫אמצע שום מקום‬

‫בכלאו‪ .‬הסוהרים ראו בו יצור מוזר‪ .‬אסירים אחרים התלחשו שמשהו‬
‫עובר עליו‪ .‬כל המתח והאדרנלין השוצף מימיו האינטנסיביים — אולי‬
‫יתר על המידה? חשב עכשיו — באוניברסיטה‪ ,‬התרוקנו עכשיו מגופו‬
‫כמו הליום מבלון קרוע‪ .‬ומתחת לטליתו‪ ,‬מול החומש‪ ,‬היא התחילה‬
‫להצטייר לו‪ .‬האישה ללא ממשות‪ ,‬האידיאל המושלם‪ ,‬האישה‬
‫הדמיונית שתמיד באה עם החזרה בתשובה‪ .‬בסוף הוא יצא מכאן‪ .‬דתי‪.‬‬
‫הוא יתחתן‪ .‬הוא דמיין אותה עם סינר‪ ,‬במטבח‪ ,‬עם זאטוטים מטפסים‬
‫ומושכים לה בחצאית‪ ...‬יותר ממה שרצה באישה כדי לאהוב ולהיות‬
‫נאהב‪ ,‬חיפש באשתו המדומיינת את מה שמצא בדת‪ :‬נחמה‪ ,‬פשטות‪,‬‬

‫מחוז חפץ‪ ,‬מקלט רך וענוג מכל טלטלות החיים הסואנים‪.‬‬
‫היא הצטיירה לו בדמותה של אבישג מאירסון‪ ,‬המתנדבת של‬
‫השב"ס‪ ,‬עלמה רחומה‪ ,‬שמחפשת את עצמה ותורמת שעה בשבוע‬
‫לנדכאים והחלכאים הכלואים בבתי הכלא בישראל — דורשת‬
‫בשלומם‪ ,‬מעבירה ד"שים ליקיריהם‪ ,‬מעניקה ייעוץ משפטי לא‬
‫מקצועי‪ ,‬שיחות נפש למתחילים‪ ,‬ובעיקר נותנת הרגשה של כמעט־‬
‫בית‪ ,‬כמעט־חיים; כמעט־אישה המעניקה תחושה של כמעט — אבל‬
‫בשביל עומר והאישה הקטנה שבחלומותיו זה היה הדבר עצמו‪.‬‬
‫מבטים הוחלפו‪ ,‬הרבה שתיקות‪ ,‬עומר ספר את הימים‪ ...‬משהו רך‬
‫פירפר בלבה של אבישג‪ ,‬וקירות התא בכלא החלו צוברים את המילה‬
‫"אבישג" בעיפרון‪ ,‬כמו התאהבות־של־בני־טיפש־עשרה בעשורים‬

‫הקודמים‪.‬‬
‫ואז עברו ארבעה חודשים‪ ,‬בניכוי שליש על התנהגות טובה‪ .‬דלת‬
‫התא נפתחה והיא הופיעה‪ ,‬עם המטר שישים שלה‪ ,‬השיער השחור‬
‫הקצר‪ ,‬וקולה הילדותי‪ ,‬הביישני‪ .‬ואבא־טייקון‪ .‬וסוהר‪ .‬ו"עומר‪ ,‬אתה‬
‫חופשי"‪ ...‬והצו של גורדון‪ .‬ומכנסיים וחולצה אזרחיים‪ .‬וכמעט‬
‫התמוטטות מההלם של לחזור לחיים‪ .‬לא החיים שהכיר קודם‪.‬‬
‫וחליצת תפילין‪ .‬ומבט רך בעיניה של אבישג‪ .‬ובירור קצר על קמראן‪.‬‬
‫ורכב השרד של אבא‪ .‬והבהרה לאמא שהוא אוכל רק כשר למהדרין‪.‬‬

‫‪137‬‬